האתגר שבתקופת המעבר / לפרשת במדבר

מדובר בסך הכל במסע של אחד עשר ימים מהר סיני עד קדש ברנע. בכך היתה אמורה להסתכם החוויה ה"מדברית" של בני ישראל, ולהתחיל משם במסע כיבוש הארץ. על פי התכנון המקורי, כיבוש ארץ כנען היה צריך להיעשות מצד דרום ובצורה פלאית, כאשר ארון הברית, הנוסע לפני מחנה ישראל, מניס את כל האויבים מפניו, ועם ישראל מתנחל בשטח שהופקר. על כך משורר משה בעת נסיעת הארון בפרשת בהעלתך: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

על פי מדרש חכמים, בפועל, אותו מסע לקדש ברנע, היה קצר בהרבה. במקום אחד עשר יום, עם ישראל עשה אותו בשלושה ימים (ראו רש"י על דברים א, ב). ואולם, חטאיהם של ישראל, ובראשם חטא המרגלים, האריכו את המסע במדבר לארבעים שנה ושינו את מודל הכניסה לארץ. אך בתכנון המקורי, כאמור, כל זה לא אמור היה להתרחש. חווית המדבר של בני ישראל היתה אמורה להסתיים תוך ימים ספורים.

קשה להבין לאור כל זאת את הפעולות הרבות המתוארות בראשית ספר 'במדבר' כהכנה למסע במדבר. שתי פרשות וחצי מוקדשות למניין בני ישראל וסידור השבטים במחנה, עד שבעשרים לחודש השני עולה הענן מעל המשכן ועם ישראל מתחיל במסעו. בהנחה שמדובר בכמה ימים בודדים של מסע, מדוע יש להתכונן אליו כל כך? למה צריך להשקיע אנרגיה כה רבה בדבר שאמור להסתיים מהר כל כך?

אפשר שאת התשובה ניתן ללמוד בדיעבד. גורלו של עם ישראל הניבט מהמשך ספר במדבר, מעיד על הצורך בהכנות המרובות שבראשיתו.

*

ספר במדבר הוא ספר של מספרים, ואכן כך הוא שמו בלועזית (Numbers). אבל מבחינה תכנית הוא ספר של כישלונות. מתחילת מסעם של ישראל, אין פרשה שאין בה חטא ובעקבותיו עונשים כבדים. בפרשת בהעלתך נפגוש את המתאווים והמתאוננים, והאש שפגעה בהם. בפרשת שלח לך נקרא על המרגלים וגזרת ארבעים שנות מסע במדבר. בפרשת קרח נראה כיצד מתארגנת מרידה במשה, כיצד 250 נשיאים נשרפים וכיצד מגיפה פוגעת בעקבות כך בכל העם. בפרשת חוקת, עם ישראל ייענש בנחשים שרפים ומשה ואהרן יחטאו במי מריבה. בפרשת בלק נפגוש את העם שזונה עם בנות מדין ובמגפה שהורגת 24 אלף איש ממנו.

חטא רודף חטא. עונש רודף עונש. זה יהיה התוכן המרכזי של ספר במדבר. עוצמת הטרגדיה תתגלה כאשר נשווה את מספרם של בני ישראל מראשית הספר, בשנה השנייה ליציאה ממצרים, למספרם בסוף הספר, בשנות הארבעים. אם בתחילה מנה עם ישראל 603,550 גברים, לאחר ארבעים שנה לא רק שהעם לא התרבה אלא שמניינו קטן במעט, ל-601,730. מותם של עשרות רבות של אלפים מעם ישראל לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר הוא שאחראי לתופעה זו. ספר במדבר מתגלה ברובו כספר של חטאים, עונשים ומוות.

מה קרה לעם ישראל? כיצד הוא חטא כל כך הרבה פעמים, יותר מכל ספר אחר במקרא?

*

התשובה לכך היא המדבר. בניגוד למצרים או לכנען, המדבר איננו מקום ישוב. המדבר מסמל דרך ומעבר. במדבר לא יושבים; את המדבר עוברים. המדבר הוא אזור שמפריד בין עולמות ומדינות, ומי שמצוי בו תמיד נמצא בתנועה.

חוויית המדבר היא נקודת המוצא של ספר במדבר. לא לחנם מדגיש הפסוק הפותח שהדיבור אל משה היה "במדבר סיני באוהל מועד". למרות שבפועל חנה העם למרגלות הר סיני, הדגש ניתן על המדבר ולא על ההר, שכן זו היתה החוויה של ישראל לאורך כל הספר. סיפורו של הספר הוא סיפור של תקופת מעבר, מסיני אל הארץ.

תקופת המעבר היא תקופה מאתגרת. שכן, כל עוד נמצא האדם במקום קבע, יש לחייו סדר. הקביעות יוצרת יציבות ומעניקה ביטחון. היא יוצרת מסגרת של אסור ומותר וגבולותיה ברורים. כל זה משתנה כאשר האדם יוצא אל הדרך. כשאדם נמצא בשלבי מעבר ממקום למקום משהו מהיציבות בחיים שלו מתערער. הסדר מתבלבל, הגבולות מטשטשים, וזו קרקע פורייה לחטא ונפילה. כולנו חווים זאת בשלבים שונים בחיינו – כשאנו עוברים דירה, מחליפים מקום עבודה או חווים פרידה. תקופה של מעבר היא תקופה מאתגרת עבור כולנו, והיא הופכת אותנו פגיעים יותר ולעתים גם לפוגעניים יותר.

זה מה שקרה לעם ישראל במדבר. כל עוד חנה העם למרגלות הר סיני, הסדר היה ברור. משה היה בעל הסמכות, המשכן הוצב במרכז המחנה ושימש מקור טהרה והתקדשות. לא היה אז צורך בסידור מיוחד של המחנה, שכן האסור והמותר היו ברורים. פעם אחת העם חטא בעגל; אך זאת קרה כאשר משה נעלם על ההר. כל עוד משה היה במחנה, הוא שלט על הנעשה שם.

כל זה התערער כשהעם יצא למדבר. לאחר כמעט שנה למרגלות ההר, עם ישראל חווה מסע. אז קרה לו מה שקרה לו במסע הראשון ממצרים לסיני. יציבות החיים שהתערערה, העתיד הלא-ברור, חוסר הסדר – כל אלה גרמו לו להתחיל להתלונן פעם אחר פעם על משה ועל אלוהים. תקופת המעבר הגבירה את הרגישות שלו ואיימה על שלמות אמונתו. ספקות ותחושות שהודחקו עד כה, צפו ועלו אל פני השטח והובילו לחטאים ומרידות.

משום כך היה צריך משה להתכונן כה רבות למסע. גם אם מדובר במסע קצר, סכנתו גדולה. כדי להתמודד עם אתגריו, דבר ראשון שעושה משה הוא לסדר את המחנה. הוא מונה את בני ישראל, ממקם את השבטים מסביב למשכן על פי משפחותיהם, נותן דגל לכל שבט וקובע את אופן המסע. בכך הוא מבקש להשליט סדר ולהעניק יציבות. אם כל שבט יכיר את מקומו ותפקידו, הוא לא יתפזר. המסע יהיה מלוכד ובכיוון ברור.

*

אבל לא רק באמצעות סידור המחנה מתמודד משה עם אתגרי הדרך. המעניין במרידות ישראל במהלך המסע במדבר הוא שחלקן הגדול נעשה על ידי יחידים. לא היה מדובר במרידות קולקטיביות של כל עם ישראל. המרידות הובלו על ידי אנשים בודדים, חלקם אלמונים, שסחפו אחריהם רבים. מי מאתנו שמע קודם על דתן ואבירם, קרח, שנים עשר נשיאי השבטים או המתאווים? כל אלה היו עבורנו אנשים אלמונים, עד שפרצו אל קדמת הבמה עם חטאיהם.

זהו מאפיין נוסף של תקופת המעבר. במקום יציב וקבוע, יש לקולקטיב כוח רב. קשה לטלטל ספינה העוגנת במקומה. קשה להפוך רכב חונה. אך כשנמצאים בתנועה, והקרקע אינה יציבה, כל תנועה של אדם בודד יכולה לגרום לזעזוע. כשהרכב נוסע או כשהספינה שטה, קל יותר להופכם. תנועה לא נכונה של אדם או של יחידים עלולה להסיט את הקולקטיב כולו מנתיבו.

זה מה שקרה במדבר. אנשים אלמונים, שבמציאות קבועה לא היה להם כוח, פתאום הובילו מרידות וסחפו המונים אחריהם. כל זה לא יכול היה להתרחש למרגלות הר סיני. בחטא העגל, כל העם בא אל אהרן בדרישה שיעשה להם אלוהים. אבל במדבר, מספיק שבודדים יחטאו כדי לסחוף את העם אחריהם.

כדי להתמודד עם איום זה, משה לא רק מסדר את המחנה בפרשת 'במדבר' אלא גם מעצים את היחידים:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם.

מניין העם לא נעשה רק כדי ליצוק סדר בקולקטיב. מטרתו הראשית היתה לשאת, כלומר לרומם ולכבד, כל ראש בבני ישראל. כל אדם מבני ישראל נדרש לבא לפני משה ולהזדהות בפניו, ובכך זכה בהכרה מצד מנהיג האומה. כמו מספרי ברזל שניתנים באופן אישי לחיילים לפני יציאה למסע (בליווי אגרוף לחזה מצד המפקד), כך זכה כל אדם מעם ישראל במקום משלו במסגרת הכללית של עם ישראל. משה ניסה להחדיר בכל יחיד תחושת שייכות ואחריות לגורל הקולקטיב.

אבל, כפי שראינו, ניסיונותיו של משה לשמור על יציבות המחנה לא הצליחו. הדרך ואתגריה היו חזקים מההכנות שלו, ועם ישראל חטא שוב ושוב. החטאים הראשונים האריכו את תקופת המעבר מהר סיני ועד שליחת המרגלים מקדש ברנע. עם ישראל התעכב חודש בעקבות חטא המתאווים, ועוד שבעה ימים בעקבות חטא מרים. לאחר חטא המרגלים נדחתה הכניסה לארץ ונגזר על בני ישראל שהות של ארבעים שנה במדבר. מה שאמור היה להיגמר באחד עשר יום הפך בסופו של דבר למסע של דור.

*

האתגר לצלוח את תקופת המעבר איננה רק סיפורו של ספר במדבר אלא גם מאפיין מרכזי של תקופתנו. אנו חיים בעידן בו יצאנו מן הגלות אך טרם מימשנו את חזון הגאולה בארץ ישראל. אנו מצויים בדרך. כך חכמינו מתארים תקופה זו במסכת סוטה:

בעקבות משיחא חוצפא יסגא... ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות... וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

איזה עולם מצטייר כאן? עולם של חוסר סדר. בעידן של טרום הגאולה ההיררכיה תתמוטט. נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יקומו מפניהם. ילדים יבזו את הוריהם ואויביו של אדם יהיו אנשי ביתו. חכמים יאבדו את סמכותם וחכמתם תהיה בזויה. כל זה יהיה תוצר של תקופת מעבר. כל עוד עם ישראל שכן בגלות, הוא נהנה מיציבות רוחנית. גם בגאולה השלמה, הדברים יהיו ברורים. אך כשאנו מצויים בשלב ביניים, כשאנו בתקופת מעבר מן הישן אל החדש, מן הגלות אל הגאולה, כל הסדר מתערער. השינוי וההתחדשות גורמים לדור הצעיר להתנשא על הדור הישן, חכמת הזקנים נתפסת כלא-רלוונטית, וההיררכיה נעלמת. דומני שקל לראות את החזון הזה מתממש בימינו.

עקבתא דמשיחה הוא עידן מאתגר וקשה עבור הורים, מחנכים ומנהיגים. לא לחינם היו רבים מחכמינו שלא רצו לחיות בו. אך זהו שלב הכרחי בדרך אל הגאולה. עלינו להכין עצמנו לשלב הזה בחיינו הלאומיים. עלינו לבחון כיצד אנו צולחים את תקופת המדבר הנוכחית כדי שנזכה לממש את הייעוד הגדול המובטח לנו.

*

כמו משה במדבר, גם בתקופתנו עלינו לשאוף כמה שיותר לשמור על סדר המחנה. להכיר בשונות של השבטים המרכיבים את עם ישראל ולתת לכל אחד מקום, שם ודגל. בניגוד לחזון הבן-גוריוני, אנו יודעים כיום היטב שהקולקטיב לא יתלכד באמצעות כור היתוך, שימחק את זהותנו השבטית. הקולקטיב ייבנה רק באמצעות הכרה בשונות שבינינו ואיגוד השבטים השונים סביב מרכז אחד.

בנוסף, עלינו לרומם כל יחיד מעם ישראל ולהעניק לו תחושת ביטחון ושייכות. לאורך שנות 74 שנות קיומה של המדינה, ראינו לא אחת את הכוח הרב שיש ליחידים לחולל מהפכות או לפגוע בביטחון המדינה. בתקופת מעבר כל אדם חשוב. לכן, כמו משה, עלינו לשאת את "ראש כל עדת בני ישראל". יש להפגין רגישות גדולה לחיי הפרט ולהחדיר בכל אזרח תחושת שייכות והזדהות עם הכלל. כל אזרח צריך לחוש משמעות בקרב הקולקטיב. הוא צריך לחוש שההשתייכות למדינת ישראל תורמת לו, ועל כן הוא יתרום לה בחזרה.

כמה זמן תיארך תקופת המעבר של ימינו? אם נתאגד כחברה סביב חזון משותף, נזכה להגיע מהר אל היעד. אם כולנו נפעיל מאמץ משותף כדי לנווט את הספינה היהודית קדימה, לא יהיה מי שיוכל לעמוד בפנינו. כמו שהיה עם הארון, כל מתנגדנו ינוסו אז מפנינו.

אך אם תגבר עלינו הדרך, נשכח את ייעודנו המשותף ונאבד את הלכידות שבתוכנו, ספינתנו עלולה להיתקע. ואז, כמו בתקופת המדבר, במקום לזכות בגאולה שלמה, נתבוסס בתקופת המעבר במשך זמן רב. המסע שלנו יתארך. הכל, כך מסתבר, תלוי בנו.