בפיזיקה, קביעה זו מנוסחת בחוק השני של התרמודינמיקה. חוק זה קובע שבמערכת סגורה, האנטרופיה, כלומר אי-הסדר של החומר והאנרגיה, הולך בכיוון אחד בלבד – הוא נשאר קבוע או גדל והולך. רק השקעת אנרגיה חיצונית יכולה להקטין את האנטרופיה ולהשליט סדר. דוגמה עממית להתקיימות החוק היא התערבבותם הטבעית של שני נוזלים הניתנים במיכל אחד. למרות שהמולקולות מסתדרות באופן רנדומלי, אין מציאות בה שני הנוזלים שומרים על צורתם הנפרדת אלא הם תמיד יתערבבו (אלא אם כן מדובר בנוזלים שאינם מתערבבים בטבעם, כמו שמן ומים) – זאת משום שהנטייה היא תמיד להגביר את אי הסדר ולא להפחיתו.
ייתכן, שהבנה זו, שיש להשקיע אנרגיה כדי שדברים יהיו 'בסדר' בחיים, היא העומדת בסוד פרשת 'בחוקותי'.
*
פרשת 'בחוקותי' קובעת את המפתח לגורלו העתידי של עם ישראל:
אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם... ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו...
ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי... אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם.
לפנינו לכאורה מערכת של 'שכר ועונש'. אם עם ישראל ישמור את מצוות האלוהים, הוא יזכה לרוב שפע וברכה. אם לא יהיה נאמן למצוות האלוהים, הרי שהוא ייענש בעונשים קשים, הכוללים ייסורים, הרג וגלות. אך כיצד עובדת המערכת הזאת?
התפיסה המקובלת רואה במערכת זו יחסים של "תן וקח". אם עם ישראל ימלא את חובותיו, אלוהים יתגמל אותו בשכר; אם עם ישראל לא ימלא את חובותיו, אלוהים יעניש אותו. אך תפיסה זו עוררה קשיים במחשבת ישראל. יש שתקפו אותה על כך שאין היא מזכירה את הגמול השלם לעולם הבא. יש שהתקשו בה בעקבות חוסר האיזון שבין השכר המועט לעומת העונש המרובה הכתובים בפסוקים. אבל הקושי הגדול ביותר בעיניי על תפיסה זו צומח בעקבות הנתק שקיים בה בין המעשים ובין הגמול המובטח. כיצד קיום מצוות קשור לשגשוג הארץ? וכיצד אי-קיום מצוות יוביל להרג, אבדן וגלות?
התפיסה הפשטנית של שכר ועונש רואה את אלוהים כמו שוטר הצופה מלמעלה על העולם ואוכף בכוח את החוק. ברצותו הוא משלם שכר וברצותו הוא מעניש; הכל כדי לגרום לישראל ללכת בדרכו. אך כיום אנו מבינים את יחסי אלוהים והעולם בצורה מעודנת ומורכבת יותר. אנו מצפים לראות קשר בין המעשים שנעשים ובין השכר או העונש שבאים בעקבותיהם. אנו מבקשים שהקשר בין אלוהים לישראל לא יהיה שרירותי אלא הגיוני, ושמעשי המצוות יהיו בעלי משמעות ותוכן עצמי. ציפייה זו מערערת על התמה הפשטנית של 'שכר ועונש' ודורשת הבנה עמוקה יותר של המתואר בפרשה.
*
פתח להבנת הפרשה טמון בתפיסת אי הסדר שקיים בטבע. פרשת 'בחוקותי' אמנם מציגה 'שכר ועונש' אך היא אינה קוראת להם בשמות הללו. במקומם היא מזכירה מושג אחר, קרי:
ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי קרי... והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם...
ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי... והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם.
קרי הוא לשון מקרה. אלוהים מתרה בעם ישראל, שאם ינהגו עמו בדרך מקרה, כלומר שיחשבו שהצרות שאירעו להם באו להם במקרה ואין בהן מסר עבורם, גם אלוהים ילך עמם בדרך המקרה ועם ישראל ימשיך להיענש. ואם גם לאחר זאת עם ישראל ימשיך לחשוב שמדובר במקרה, אלוהים יוסיף ללכת עם העם בדרך המקרה ויעניש אותם עוד יותר.
ייתכן שעקרון אי-הסדר שבטבע עשוי להסביר זאת. כדי להעניש את עם ישראל לא צריך לעשות דבר מסוים. צריך בסך הכל להפקיר אותו לידי המציאות הטבעית. שכן, כפי שאי-סדר קיים בטבע, כך קיים אי-סדר בהיסטוריה. דרכן של אימפריות לעלות וליפול. דרכם של עמים להתגבש ולהיעלם. אנו רואים שמהעמים הקדמונים, שחיו לצד ישראל, לא נותר היום זכר. לא כי הם קיבלו עונש מגבוה, אלא כי כך היא דרכה של ההיסטוריה – האנושות מתערבבת ומחליפה זהויות.
כך דומני שיש להבין את "עונשם" של ישראל. אם עם ישראל לא ישים אל לבו שהסטייה מדרך ה' היא שגורמת לפגיעה בו, אלוהים יפקיר אותו לגורל ההיסטוריה, ואז יקרה לו מה שקורה לכל עם אחר, שיושב בארץ מרכזית כמו ארץ ישראל. אנו יודעים שארץ ישראל היתה תמיד נקודת מפתח עבור אימפריות גדולות, באשר היא ישבה על דרכים מרכזיות המקשרות בין יבשות. טבעי הוא שכל מלך ירצה לכובשה, והיא תחליף ידיים כל העת. מי שישלם את המחיר על כך הוא כמובן העם היושב בה, שיסבול מרדיפות, כיבושים וגם גלות.
זהו האיום של אלוהים על ישראל. אם עם ישראל יישכח את זהותו ואת דרכו, ויתנהג כשאר העמים, יתחילו לפקוד אותו צרות שקורות בדרך הטבע לכלל העמים. זוהי כוונת הכתוב במושג ה"קרי". "אם תלכו עמי קרי", ועם ישראל יחשוב שמה שקרה לו הוא חסר משמעות, אלוהים יפקיר אותו בידי הטבע והמקרה, והעם יסבול עוד ועוד צרות, עד שייאבד מן הארץ. לא מדובר בעונש כי אם בטבע העולם. עם ישראל ייכנע לאותו אי סדר, שאליו העולם נע.
*
וכיצד עם ישראל ימנע את הצרות הללו? כמו בחוק השני של התרמודינמיקה, כדי להציל את עם ישראל מיד המקרה והאבדון הטבעי, יש להשקיע אנרגיה חיצונית. אנרגיה זו היא דבקותו הבלתי מתפשרת של עם ישראל בדרך התורה:
אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם.
חוקות התורה, כלומר דרכי התורה, ומצוות התורה, מכתיבות לעם ישראל סדר חיים שחורג מגבולות ההיסטוריה. בהר סיני, קיבל עם ישראל דינים ומשפטים שאינם פועלים על פי הסדר המוסרי שקיים בהווה אלא מכוונים גבוה, אל חזון אוטופי ועל-היסטורי. עם התקדמות הדורות אנו מבינים יותר ויותר את פשרם של אותם ערכים נעלים שאליהם התורה מכוונת, כמו ביטול העבדות, התנגדות למלוכה או בניית חברת מופת המושתתת על אחווה ולא על כוח. זהו סדר חיים שחורג מן הכאן ועכשיו, ועל כן הוא על-טבעי ועל-היסטורי. דבקות בסדר חיים שכזה תחריג את עם ישראל מהגורל ההיסטורי הטבעי ותקיים בו סדר נצחי.
לדבוק בסדר זה, זהו דבר שאין קל ואינו טבעי, והוא דורש מאמץ. זהו פשרם העמוק של דברי המדרש על ראשית הפרשה (מובא ברש"י):
אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה.
העמל מסמל את הנכונות של עם ישראל להתמסר לדרך שאיננה טבעית לו. העמל מסמל את המאמץ שעם ישראל נדרש להשקיע כדי לחיות במדרגה שגבוהה מקומתו העכשווית. במונחים שלנו, זוהי האנרגיה החיצונית שעם ישראל מכניס למערכת החיים שלו, אשר גורמת לכך שגורלו יהיה 'בסדר', החורג מדרך הטבע.
ואכן, קל לראות שה"שכר" המובטח בפרשה איננו נסי. עיקרו הוא ההבטחה לשימור הסדר הטבעי:
ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.
במה מדובר כאן? בטבע הפועל כסדרו. בארץ הנותנת יבולה. בביטחון פיזי וכלכלי. בחיים בשלום בארץ, ללא מלחמות ואיומים. בסך הכל מדובר בחיים הפועלים כסדרם. אך לצורך קיומם צריך להשקיע עמל ומאמץ. דבקותו של עם ישראל בדרך שהותוותה לו בסיני, היא שתבטיח את שמירתו של הסדר הזה.
*
אבל לא רק המאמץ מצידו של עם ישראל הוא שיבטיח את קיומו של הסדר. פרשת 'בחוקותי' מכניסה אל גורלו ההיסטורי גורם נוסף, הבא מצידו של אלוהים:
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגויים להית להם לאלוהים אני ה'.
גם כשעם ישראל יזנח את ייעודו וילך בדרך כל העמים, ייאבד מן הארץ ויתערבב בגויים, מובטח לו כי כוח חיצוני יושקע בגורלו, וישיב אותו אל הסדר הנכון. כוח זה הוא השגחתו החומלת של אלוהים, שאינה נובעת מזכויותיו של העם אלא מן הברית הקדומה שכרת אלוהים עם אבות האומה היהודית. בערש ההיסטוריה היהודית, התחייב אלוהים כי את הקשר עם עם ישראל הוא לעולם לא ינתק. כך שגם אם לאורך ההיסטוריה, רבים מאד מעם ישראל יאבדו, בעקבות הליכה בדרכי העולם, עדיין גרעין קשה ממנו יישאר. גרעין זה הוא שישרוד את ימי הגלות ובסוף גם ישוב אל ארץ ישראל. השגחתו של אלוהים תגרום לעם ישראל לנצח את הסטטיסטיקה ולהצליח להתקיים כעם, למרות כל מה שעבר.
על פי פרשת 'בחוקותי', ההיסטוריה של עם ישראל היא המקום בו ניתן לראות את טביעת אצבעו של אלוהים בעולם. ונקודה זו לא חמקה גם מעיניהם של היסטוריונים ואנשי הגות שאינם יהודים. כאשר הפילוסוף ואיש המדע בלז פסקל נתבקש על ידי מלך צרפת, לואי ה-14, להביא הוכחה לקיומו של אלוהים, היו בפיו רק שתי מלים: "היהודים, היהודים". שנים רבות לאחר מכן, יודה הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר כי
אינני יכול לשפוט את העם היהודי על-פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי, אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד.
אכן, אי אפשר שלא לעמוד בהשתאות מול גורלו הלא-טבעי של עם ישראל. בעצם קיומו בהווה יש ביטוי למהלך על- טבעי, הנוגד את זרימתה של ההיסטוריה, והמעיד על כוח חיצוני שמקיים אותו. כל ההסברים שהיסטוריונים ופילוסופים מציעים לכך מתנקזים בסופו של דבר למקום אחד – הקשר של עם ישראל אל הנשגב. בעינינו, קשר זה מבוטא בברית של אלוהים עמנו, ולמחויבות שלו לקידום העולם אלא עבר עתיד אוטופי.
*
מבין הקללות הרבות הכתובות בפרשת 'בחוקותי', בוהקת בעוצמה רבה נקודה של אור. יותר משהקללות הן עונש, הן ביטוי למהלכה הטבעי של ההיסטוריה, שצפוי לחול על עם ישראל באם ייזנח את דרכו. אבל דווקא לנוכח זאת, בולטת מאד התקווה. בניגוד לעמים רבים אחרים, שנכנעו לגורל ההיסטוריה, התערבבו בעולם ואיבדו את זהותם, ובאופן הפוך לטבעם של נוזלים המתערבבים במיכל של מים, עם ישראל הצליח עד היום לשמר את זהותו ולהתקיים כעם.
לא רבים מאתנו זכו לכך. חישובים פשוטים מלמדים, שבריבוי טבעי, עם ישראל צריך היה למנות היום מאות מיליוני בני אדם. ועם זאת, אנו מונים כיום רק כ-15 מיליון אנשים. יהודים רבים מתו בפרעות ושמדות. רבים אחרים התבוללו ואיבדו את זהותם. אבל התורה מבטיחה שתמיד יתקיים איזשהו גרעין, שבו תתקיים הברית. גרעין זה הוא שישוב אל הסדר, ויחזור לאחר אלפי שנים לארץ אבותיו.
כשאנו מתבוננים על עצמנו כיום, לאחר שקמה מדינת ישראל ואנו צועדים בגופנו וברוחנו בשבילים שבהם צעדו אבותינו הקדומים, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח קיומנו. אנו רואים כיצד יד האלוהים נגעה בנו. ובתגובה, עלינו האחריות להושיט לה יד בחזרה, לחבק את זהותנו ואת דרכנו, ולהתקדם אל עבר הסדר השלם שמובטח לנו.
.png)
Comments