הדרמה שבין כלב ליהושע / לפרשת שלח

'אין בך אהבת ישראל', הטיח פרופ' גרשם שלום בחנה ארנדט במכתב ששלח לה לאחר פרסום ספרה 'אייכמן בירושלים: דו''ח על הבנאליות של הרוע'. בספרה, מתחה ארנדט ביקורת על אופן ניהולו של משפט אייכמן והעלתה תהיות אודותיו. שלום, שלא חלק על עצם תהיותיה, טען כנגדה, שמה שחסר בדבריה הוא לא חכמת ישראל אלא אהבת ישראל - אותו רגש פשוט של הזדהות ואמפתיה עם כאבם של שורדי השואה. בלעדי אהבת ישראל, אין ערך לדברי החכמה שארנדט העלתה.

מדבריו של גרשם שלום אפשר ללמוד עיקרון חשוב הנוגע לכל חכמה ולכל אידיאולוגיה. חכמה אינה יכולה לרחף באוויר. לחכמה יש קיום רק כאשר היא מעוגנת ברגשות טבעיים ופשוטים של הקיום האנושי ובנויה על גביהם. אלמלי כן, החכמה עלולה לתלוש את האדם מן החיים ולהזיק לו. על פי תורת החסידות, לכך התכוון שלמה המלך כשכתב ש"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א). כל חכמה זקוקה ל"סכלות מעט", לאותה אמונה טבעית ופשוטה, שתעמוד תמיד ברקע. בלעדיה, החכמה עלולה להיות מסוכנת.

מה שקרה עם ארנדט ביחס לעם ישראל מסתבר שקרה עם המרגלים ביחס לארץ ישראל. המרגלים לא שיקרו. הם הרי היו אנשי חכמים, שידעו היטב על מה הם מדברים. לא לחנם נבחרו למשלחת. מה שהיה חסר להם זו לא חכמה אלא אהבה; אהבה פשוטה לארץ, תפיסתה כ"ארץ חמדת אבות", אשר תגרום להם לרצות להיכנס אליה. אבל הדבר המפתיע הוא, שלא רק הם לקו בכך. קריאה רגישה בפסוקי פרשת 'שלח' מלמדת שדרמה לא קטנה התחוללה גם בקרב מחנה "הטובים", בין כלב ליהושע. גם שם, כך מסתבר, ניתן למצוא פגם של חוסר אהבת הארץ.

*

לאחר ארבעים יום שבהם הם תרים את הארץ, חוזרים המרגלים אל מחנה ישראל ומוסרים דיווח למשה על מה שהם ראו:

באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצורות גדולת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן.

על פניו מדובר בדיווח תמים של הארץ ושל העם היושב בה, כפי שציווה אותם משה. אבל מבין המלים אפשר לחוש במנגינה השלילית. הביטוי "אפס כי עז העם" מלמד שהשבח שנתנו לארץ בפתח דבריהם הוא רק הקדמה למסר המרכזי שביקשו להעביר. העם היושב בארץ חזק. העמלקים והאמוריים והכנעניים מפוזרים בכל חלקה הדרומי של הארץ ומהווים מחסום בפני הכניסה אליה.

כלב, שהבין להיכן המרגלים חותרים, מחליט בנקודה זו להתערב:

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.

כלב בן יפונה חדור אמונה ביכולת לעלות בארץ ולרשת אותה, והוא מנסה לשכנע את העם בכך. אך שאר המרגלים טוענים שהדבר אינו אפשרי. חוסר האמונה שלהם ביכולת לרשת את הארץ מוביל אותם לערער על טוב הארץ. אם את הדיווח שלהם הם פתחו בקביעה שהארץ טובה (זבת חלב ודבש) אך העם היובש בה חזק וקשה, כעת הם מוציאים את דיבת הארץ עצמה רעה וטוענים שהארץ אוכלת את היושבים עליה.

*

לפנינו מאבק על התודעה של העם. אך מי נאבק כאן במי? מן הפסוקים עולה שכלב ניהל לבדו את המלחמה עם "האנשים אשר עלו עמו". והיכן יהושע? קורא תמים, שאינו מכיר את סופו של הסיפור, עשוי היה לחשוב שיהושע כלול באותם אנשים אשר חלקו על כלב והוציאו דיבת הארץ רעה, שכן אין הוא מוזכר כלל בפסוקים. אבל אנו יודעים שהדבר אינו נכון.

בעקבות דברי המרגלים, העם בוכה כל הלילה ומתאונן על הגורל האכזר שמצפה לו בכניסה לארץ. מספר אנשים מחליטים לעשות מעשה: "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה". אז, אנו קוראים על יהושע וכלב המגיבים יחד:

ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש. אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום. ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים.

כאן אנו מגלים שיהושע בן נון הוא מן "הטובים". הוא מאמין בארץ הטובה וביכולתו של עם ישראל לרשת אותה. הוא מפציר בעם לא לפחד אלא להתאזר בביטחון באלוהים. ועל עמדתו זו הוא גם משלם מחיר, כשעם ישראל מבקש לפגוע בו.

עמידה אמיצה זו של יהושע מול עם ישראל מבליטה את היעדרותו מלמעלה. מדוע מלכתחילה לא עמד לצד כלב מול המרגלים מוציאי דיבת הארץ?

*

מסתבר שביהושע היה איזושהו רפיון בזיקתו לארץ. רפיון זה לא נבע מחוסר צדיקות אלא דווקא מעודף צדיקות. רמזים השתולים לאורך המקרא, מעידים על כך.

הרמז הראשון טמון בתיאור כיבוש הארץ בספר יהושע. את חלקה הדרומי של הארץ כבש יהושע מהר. בכיבוש הצפון, לעומת זאת, הוא מסתבך: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (יהושע יא, יח). מדרש חז"ל מאשים את יהושע שעיכב את הכיבוש בכוונה כדי לאחר את זמן מיתתו (ראו רד"ק שם). על כן, על פי חכמים, יהושע לא חי 120 שנה, כמו משה, אלא חסרו לו עשר שנים והוא חי "רק" מאה ועשר שנים.

הרמז השני טמון בסוף תקופת הכיבוש. עם ישראל נוחל את הארץ ומעניק ליהושע את נחלתו: "ויכולו לנחול את הארץ לגבולתיה ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון בתוכם" (יהושע יט, מט). הרושם שעולה הוא שליהושע לא היתה שמורה נחלה משלו, והוא קיבל אחת רק כמתנה מיד העם. לעומתו, כלב נוטל את נחלתו בזכות עצמו. הוא עומד בפני יהושע ומצהיר, שלמרות שעברו ארבעים וחמש שנה מאז המרגלים, והוא כעת בן 85, הרי שכוחו במותניו, והוא מבקש את הר חברון כדי להוריש את העם אשר שם. יהושע נענה לבקשתו "ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה" (יהושע יד, יד).

רמז שלישי טמון בפרשת המרגלים. כאשר משה ממנה את המרגלים הוא משנה את שמו של יהושע: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". על פי הפשט, שינוי שמו של יהושע מבטא את מינויו לראש המשלחת, אבל חכמים מוצאים כאן רמז להמשך:

ויקרא משה וגו' - התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'.

מאלף להשוות מדרש זה למסופר על כלב. בתיאור עליית המרגלים לארץ, אומר הכתוב "ויבא עד חברון", בלשון יחיד. גם כאן חכמים דורשים את המקרא על שם סופו, ומייחסים ביאה זו לכלב:

ויבא עד חברון - כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם.

הנה, בעוד שעל יהושע משה נדרש להתפלל שלא יהיה ניסת מהמרגלים, כלב התפלל מעצמו. הדבר שוב מעיד על ההבדל ביניהם ביחס אל הארץ. יהושע היה קרוב יותר להצטרף למרגלים מאשר כלב, שזיקתו לארץ היתה חזקה.

*

הבדלים אלה בין יהושע לכלב מלמדים מדוע לא הצטרף יהושע אל כלב בהגנה על הארץ כבר בהתחלה. הסביר זאת בצורה מאלפת הרב שלום משאש, רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן של ירושלים, בספרו 'וחם השמש':

כי כלב היה לאומי, מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, ואהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה, הם באים ורואים כאן קברות אבותם, זאת הארץ אשר על כל צעד ושעל מלאה זיכרונות עלומים מעבר עמו, מחשבות אלו מעוררות בהם מיד רוח חבה וגבורה, ונכונים המה להילחם בחירוף נפש עבור אדמה זו...

אבל יהושע משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ומצוות, לא ימוש מתוך האהל, הוא לא ידע ולא הרגיש מעולם, מה זו לאומיות טבעית. משה שידע את מצב נפשו זה של יהושע, חשש מאד שיכשל... והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של ה'... ולא ילך בעצת מרגלים.

על פי הרב משאש, זיקתו של כלב אל ארץ ישראל היתה טבעית ובריאה. הוא תפס אותה כארץ מולדת, כביתו הטבעי של עם ישראל, שממנה בא ואליה הוא חוזר. לכן השתטח על קברי אבות והפגין ביטחון ביכולת לרשת אותה.

יהושע, לעומת זאת, היה בעל זיקה אחרת לארץ. כתלמידו הנאמן של משה, שלא מש מאהלו, זיקתו לארץ נבעה מן התורה, מהחזון הגדול לשמש כארץ הקודש. גם זיקה זו חשובה, אך היא חסרה את המיידיות הטבעית שהיתה אצל כלב. כאשר הארץ היא בית, הקשר אליה חזק ועכשווי ולא סובל דיחוי. אדם מרגיש מחוצה לה כחסר בית, ורצונו לשוב אליה במהירות. אבל כאשר הארץ היא חזון וייעוד, הקשר אליה כרוך בעתיד, וככזה הוא יכול לסבול עיכובים ולהמתין לזמנים אחרים.

זה הפגם, על פי הרב משאש, שעלול להימצא דווקא אצל אנשי התורה. הדבקות המוחלטת בתורה עלולה לבוא על חשבון הרגש הטבעי ביחס לארץ ישראל ולעם ישראל. האידיאולוגיה אודות הקדושה עלולה לטשטש את שיקול הדעת הטבעי. לכן יהושע לא הצטרף באופן מיידי לכלב בעמידתו נגד שאר המרגלים. כמו שמצאנו בהמשך, בתיאור כיבוש הארץ בספר יהושע, לקח ליהושע זמן עד שגיבש עמדה ביחס לארץ, כי אם העם באמת חזק, והתנאים קשים, לא בטוח שיש להזדרז להיכנס אליה. רק תפילתו של משה הצילה אותו מללכת לבסוף עם שאר המרגלים.

*

גישה דומה לזו של יהושע אפיינה חכמים שונים לאורך שנות הגלות. התלמוד הבבלי (כתובות קי, ע"ב) קובע באחת ההלכות התקיפות שלו, שבעל או אישה יכולים לחייב את בת או בן זוגם לעלות איתם לארץ. ואולם, שבע מאות שנים לאחר מכן קובעים בעלי התוספות (שם) שדין זה אינו שייך בימיהם, משום הסכנה שיש בכניסה לארץ. בעלי התוספות עוד מוסיפים ומביאים את טיעונו של רבנו חיים הכהן בימיהם בכלל אין מצווה לדור בארץ ישראל משום שקשה לקיים את המצוות התלויות בארץ.

גם המהר"ם מרוטנבורג התבטא בדרך דומה, כשהזהיר את תלמידו שביקש לעלות לארץ מהעונשים החמורים שהוא עלול לקבל בה אם לא יקפיד על מצוות התורה. בגלות, טען המהר"ם, עונשו יהיה פחות, משום שאינו דומה החוטא ב"פלטין של מלך" (ארץ ישראל) לחוטא מחוץ לארמון (ארצות הגולה).

אנו רואים אפוא כיצד מבט על ארץ ישראל רק מפרספקטיבה של תורה והלכה עלול להחליש את הזיקה אליה. וזה מה שגרם לגלות להתארך אלפיים שנה. מרוב קדושתה, עם ישראל לא פעל מספיק כדי לעלות אליה. אנשי תורה לא מספיק דרשו אותה. היה צריך לחכות לתנועה הציונית ברוחו של כלב, שאהבתם הטבעית לארץ ותפיסתה כבית לאומי, ישיבו את עם ישראל לארצו.

*

על פי הרב משאש, פגם זה, שמקורו אצל יהושע, קיים בצדיקי הדור עד ימינו:

מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה. אף לצדיקי הדור, יש ללמוד לקח מפרשה זו ואל יתרעמו על כך... גם בקדש הקדשים יכול להיות פגם עמוק. דבר זה נאמר על כל הדורות כי חוסר הכרה בגדולת הארץ וקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו.

ראויים הדברים לשננם. אידיאולוגיה קדושה וחכמת תורה עלולות לעתים לטשטש את האהבה הטבעית לארץ ישראל ולעם ישראל. זו הסיבה שלא רק יהושע, אלא גם אנשי תורה רבים היום לא ממהרים לעלות לארץ, ומי שבארץ – לא ממהר ליטול חלק במאמץ לבנותה.

זו הדרמה שמתחוללת דווקא במחנה "הטובים", בין יהושע וכלב. פרשת 'שלח' מלמדת אותנו להכיר בסכנה הגלומה בדרכו של יהושע ולאמץ את דרכו של כלב. ההיסטוריה הוכיחה שרק בזכות אנשים ככלב זכינו לחיות בארץ ישראל. ובאופן פרדקוסלי, רק בזכותם, עולם התורה זוכה לשגשוג שלא ידע כמותו מזה אלפיים שנה.