ההזדמנות השנייה של החיים / לפרשת וישב

אנו חיים רק פעם אחת, ובכל זאת יש שאנו מקבלים הזדמנות שנייה לחיות. הילדים שלנו הם ההזדמנות השנייה שאנו מקבלים בחיינו. אנו נולדים למשפחות שלא אנחנו בחרנו ומתחנכים בדרך שהורינו קבעו עבורנו. אנו גם לא תמיד זוכים להגשים את חלומות הילדות שעליהם חלמנו. אבל כשנולדים לנו ילדים, אנו זוכים באפשרות לתקן. אנו מסוגלים להעניק לילדים שלנו דברים שלא קיבלנו בעצמנו ולפתוח בפניהם אפשרויות שבהן לא זכינו. דרך ילדינו אנו גם יכולים להגשים חלומות שלא מימשנו.

אבל זה לא פשוט. כי לעתים, הלהט שלנו לתקן באמצעות ילדינו את מה שאנו לא קיבלנו, עלול לגרום נזק. שכן הדורות משתנים, ולא בטוח שמה שהיה נכון עבורנו נכון גם עבור ילדינו. גם לא כל חלום שלנו הוא גם חלומם של הילדים. כך שעלינו להיות זהירים לא להשליך על ילדינו את החלומות הלא-ממומשים שלנו בלי אבחנה ובדיקה. עלינו לתת לילדינו מה שלא קיבלנו בעצמנו, אך יש לשים לב שהדבר יתאים לעולמם ולצורת חייהם. אם לא ננהג ברגישות בעניין, אנו עלולים לקלקל במקום לתקן.

דומני שזהו המפתח להבנת סיפור יוסף ואחיו. שנאת אחים לא צומחת מאפס. לא כל אח מעצבן ראוי לשונאו, עד כדי מכירתו כעבד לשיירה עוברת. מי שאחראי לליבוי השנאה במשפחת יעקב הוא ללא ספק האבא, שאהב את בנו הקטן יותר מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים. התנהגותו זו של יעקב מעוררת פליאה. מדוע הפגין אהבה ליוסף? האם מי שנאלץ לברוח מפני אחיו לשנים ארוכות בגלות, לא היה מודע לנזק הגדול ששנאה בין אחים עלולה לגרום?

*

פתיחתה של פרשת 'וישב' אולי מספרת את כל הסיפור:

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.

לאחר עשרים שנה בבית לבן בחרן, יעקב סוף סוף מגיע לכנען ומתיישב בה. אבל מדוע הכתוב מספר גם שישב "בארץ מגורי אביו"? וכי איננו יודעים שהיה זה בכנען? פתיחה מיוחדת זו של הסיפור מלמדת שכל ההולך לקרות בהמשך נעשה על רקע "ארץ מגורי אביו" של יעקב. יחסו אל יוסף ואל שאר האחים הוא נגזרת למה שיעקב חווה בעצמו מאביו.

הפרשה מספרת על יוסף, הצעיר שבאחים (מלבד בנימין), שהיה "נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו". להיות נער משמעו לשרת, ואם כך, הרי שיוסף היה משרתם של בני המשרתות. קשה לדמיין מעמד נמוך מזה בתוך המשפחה. אולי מסיבה זו יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם ואולי גם חלם את חלומותיו בהמשך. יוסף, האח הקטן, נלחם על מעמדו לאחר שאחיו הגדולים הקטינו אותו יותר ויותר, והוא חולם על גדולה.

כשיעקב רואה את בנו הקטן ששואף להיות גדול מאחיו אני מניח שהוא נזכר בנער אחר, שהיה הקטן במשפחה וגם רצה לזכות בגדולה. זה היה יעקב, שמאז לידתו עקב את אחיו הגדול וביקש לזכות בבכורתו. אלא שבמקרה ההוא, האבא יצחק אהב דווקא את הבן הגדול עד שיעקב נאלץ לרמותו כדי לקבל את ברכתו. כעת, כשליעקב יש ילדים משלו, הוא מבקש לתקן יחס זה והוא אוהב דווקא את בנו הקטן. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו".

כדי להפגין את אהבתו ליוסף, יעקב עושה לו כתונת פסים מיוחדת. גם פעולה זו מזכירה את מעשיו של יעקב עצמו, שלבש את בגדי אחיו כדי לזכות בברכת האבא. ואולם, מה שיעקב לא שם לב אליו הוא, שהאהבה המופגנת שלו כלפי יוסף, שבאמצעותה תיקן את היחס שהוא קיבל בצעירותו, מעכירה את היחסים במשפחה ומעוררת שנאה מצד האחים. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".

*

העלילה מתפתחת כאשר יוסף מתחיל לחלום חלומות גדלות. בחלום הראשון, אותו הוא מספר רק לאחים, יוסף חולם כיצד אלומותיהם של האחים משתחוות לאלומתו. הדבר המעניין קורה כאשר הוא חולם חלום נוסף, בו השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו. את החלום הזה הוא מספר גם לאחיו וגם לאביו, ובתגובה יעקב גוער בו:

מה החלום הזה אשר חלמת. הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה.

יעקב בא לגעור אבל יצא מברך. בלא משים, הוא פתר את חלומו של יוסף, כשהעניק לו גדולה, ובכך אישש גם את חלומו הקודם. מדוע פירש כך את חלומו? והרי ניתן היה לפרש את החלום בדרכים רבות אחרות, במיוחד כאשר אימו של יוסף כבר אינה בין החיים?

התשובה לדעתי טמונה שוב באירועי הילדות של יעקב. בברכה שהעניק יצחק ליעקב, בחשבו שהוא עשיו, הוא אמר לו: "הווה גביר לאחיך". המילה אחיך כתובה בלשון רבים, בעוד שליעקב היה רק אח אחד. יתירה מכך, אנו יודעים שברכה זו כלל לא התממשה בחיי יעקב. אדרבה, יעקב הוא זה שהשתחווה בפני עשיו ועבר חיים לא קלים בחרן - כנגד רמאותו, רימו אותו, ומי שזכה להקים צבא ענק של אנשים הוא דווקא אחיו, עשו.

למה אפוא התכוון יצחק כשברך את יעקב בגדולה? האם ייתכן שהברכה לא נועדה להתקיים בחייו אלא בחיי אחד מבניו? אם כך הבין יעקב, ברור מדוע מיהר לפתור את חלומו של יוסף בדרך הזו. יעקב ראה בחלומו של יוסף את התגשמות הברכה שקיבל הוא בצעירותו אך לא זכה לממש.

אך שוב אנו מוצאים את אותו אפקט. יעקב מתקן את עולמו דרך יוסף ובה בעת מקלקל מצד אחר. בעקבות דברי יעקב, שנאתם של האחים ליוסף רק גוברת, והופכת לדבר קטלני בהרבה יותר: "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר".

*

הפרשה מגיעה לשיאה כאשר יוסף נשלח לראות את שלום אחיו. האחים מתכננים בתחילה להרוג את יוסף, להשליך את גופתו באחד הבורות ולומר שהוא נטרף. ראובן מונע זאת מהם ומורה להם להשליך אותו לבור. האחים נשמעים לו אך עושים דבר מוזר, שלא היה כלול בתכניתם המקורית: "ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו. ויקחוהו וישליכו אתו הבורה".

מדוע הפשיטו את יוסף מכותנתו? מה ביקשו לעשות איתה? את התשובה אנו מגלים בהמשך, לאחר שיהודה משכנע אותם למכור את יוסף:

ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא. ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף.

בניגוד לתכנית המקורית, האחים לא אומרים ליעקב שיוסף נטרף. במקום זאת, הם שולחים אליו מרחוק את הכתונת ונותנים לו להסיק את המסקנה לבדו. מדוע עשו כך? שוב מהדהדים לנו כאן החוויות שעבר יעקב בצעירותו. שימו ליבכם למילים שנאמרות לו "הכר נא". כשיעקב לבש את בגדי עשיו סיפר הכתוב שאביו "לא הכירו". הנה שוב חוזר הגלגל. הבגד שבגינו יצחק לא הכיר את בנו הקטן, כעת מתגלגל אצל יוסף. האחים כמו אומרים לאביהם: הכר נא מה שעשית. רצית לתקן את תקרית הבגד שלך באמצעות בגד אחר, אך בעשותך זאת, הובלת במו ידיך למותו של הבן הקטן האהוב עליך.

*

תגובת יעקב להיעלמותו של יוסף דרמטית:

ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו.

אם יעקב הבין שיוסף נטרף, מדוע סירב לקבל עליו תנחומים? האם מפני שבתת-מודע ידע שהוא חי (רש"י)? האם בגלל שהאירוע קרה באשמתו (ספורנו)? אני מציע הסבר אחר. היעלמותו של יוסף פערה חלל בעולמו האישי של יעקב ולא רק בשל היותו האבא שלו. יוסף היווה תיקון לחייו החסרים של יעקב, וכעת משהוא נעלם, הסיפור האישי של יעקב חסר את פתרונו. כיצד תתממש ברכת יצחק אליו "הווה גביר לאחיך"? כיצד יתגשם החזון "ישתחוו לך בני אמך"? חלל זה שנוצר בעולמו האישי של יעקב הוא שגרם לו לסרב לקבל תנחומים. יעקב לא מצא מפלט אלא בירידה לשאול עוד בחייו. אפשר לומר שבמידה מסוימת, האבלות של יעקב על גורלו של יוסף היתה אבלות על גורלו שלו.

עולמו של יעקב מתהפך בשנית, כאשר לאחר לא מעט שנים בניו חוזרים ממצרים ומספרים לו שיוסף חי והוא שליט בכל ארץ מצרים. יעקב בתחילה מתקשה להאמין, אבל משעה שהוא רואה את העגלות הוא מבין שמה שהאחים מספרים לו הוא נכון. "ותחי רוח יעקב אביהם". או אז, אומר יעקב לבניו את הדברים הבאים:

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות.

יש כאן משחק מעניין בין מוטיב החיים והמוות. כל עוד יוסף נחשב למת, יעקב לא היה יכול למות. חייו נעצרו ללא פתרון, והוא התכוון לרדת חי אל השאול. אך כעת, משעה ששמע שיוסף חי הוא יכול להרשות לעצמו למות. אם ביוסף התממשה הברכה של יצחק אליו, יעקב יכול לחתום את חייו. רק כעת יש לו מנוחה. רק עכשיו הוא יכול באמת למות.

ושוב חוזר לפנינו הניגוד ליצחק. יצחק מת כשעיניו כהו מראות והוא לא ראה את בנו הקטן. יעקב מתכוון למות רק אחרי שיראה כיצד בנו הקטן זוכה לממש את ברכתו. התיקון הושלם.

*

"אלה תולדות יעקב יוסף", פתחה הפרשה וכעת אנו מבינים מדוע. יוסף הוא בבואה של יעקב. תולדותיו של יעקב עצמו יהיו שזורים בגורלו של יוסף, אשר דרכו הוא ישלים את מה שהחמיץ ולא מימש. לכן יוסף יזכה למעמד ביניים בתולדות ישראל. הוא מצד אחד לא יימנה בין שלושת האבות אך גם לא ייחשב לאחד משנים-עשר השבטים. תפקידו של יוסף הוא להוות נספח ליעקב, להשלים את סיפור חייו.

אך חרף הסוף הטוב של הסיפור, אי אפשר להימנע מלהתבונן על מעשיו של יעקב באופן ביקורתי. יעקב היה כה להוט לתקן את סיפור חייו דרך בנו הקטן עד שלא ראה כיצד הוא פוגע בבניו הגדולים. השנאה והקנאה ביניהם היו בעיקר פרי מעשיו. האם ניתן היה לעשות את הדברים אחרת? תשובת חז"ל היא חיובית (שבת י, ע"ב):

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

ילדינו הם האפשרות שלנו לתקן את מה שלא הספקנו לממש בעצמנו. אבל צריך להיות רגישים שהתיקון שאנו עושים לא יגרום לקלקול מצד אחר. הדורות משתנים, ומה שהיה נכון עבור הדור ישן לא בהכרח נכון עבור הדור החדש. הנה, יעקב הורגל לחשוב שהילד הקטן הוא הנבחר, אך הסתבר שבמשפחתו העתידית כולם יהיו הנבחרים. אילו היה מבין זאת אולי היה נוהג אחרת, ומממש את ברכתו בצורה כזו שלא תביא לשנאה ותחרות בין האחים.

ילדינו הם ההמשך והתיקון שלנו אבל הם גם ישויות עצמאיות. ילדינו עשויים להוות הזדמנות לתיקון עבורנו, אבל כהורים יש לפקוח עיניים ולראות כיצד עושים זאת נכון - מבלי שאהבה תוביל לשנאה מבלי שקרבה תוביל להפליה. רק בדרך זו נוכל לממש את ברכותינו לילדינו וברכות הורינו לנו.