המהפכה הפוליטית של ליל הסדר

כשרובו המוחלט של עם ישראל יסעד בקרוב סביב שולחן הסדר, כולם יהיו שם. קרובי ורחוקי משפחה, חברים ואולי גם שכנים. הסיפור על עם העבדים שיצא לחירות, תוך הבסת האימפריה המצרית במכות שונות ומשונות, שמספרן מגיע עד לכדי שלוש מאות, על פי אחת הגרסאות בהגדה, יסופר כמדי שנה בשילוב שירים ומאכלים, הנותנים טעם לערב המסורתי.

אבל אחד ייעדר מכל החגיגה הזו. זה אינו הבן הרשע וגם לא זה שאינו יודע לשאול, שעם כל הבעייתיות שבהם, עדיין לוקחים חלק בסיפור. מי שייעדר הוא הגיבור המרכזי של סיפור היציאה; זה שבלעדיו כלום לא היה קורה. זהו משה, מנהיגם של ישראל. במקרא, לא מעט פסוקים מוקדשים לסיפור לידתו וגדילתו. גם מאבקו עם פרעה מתואר בפרקים רבים. אבל בהגדה של פסח - הסיפור שהיה צריך להיות כל כולו שלו - הוא אינו מופיע. רק פעם אחת, כבדרך אגב, יצטט רבי יוסי הגלילי במדרש המכות את הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אך מלבד זאת, אין למשה כל אזכור בליל הסדר. חכמי ישראל לאורך הדורות, שעיצבו את הערב הזה לפרטי פרטים, לא טרחו להקדיש לו אפילו משפט אחד.

קשה לומר שהדבר מקרי. היעדרותה של דמות כה דומיננטית מליל הסדר, איננה יכולה להיות תוצר של טעות או חוסר תשומת לב. ניכר שמישהו פעל כאן במכוון, מתוך רצון להעביר מסר. והמסר הזה, כך מסתבר, מהפכני לא פחות מיציאת מצרים עצמה. ליל הסדר איננו רק מבקש לציין את השחרור שלנו משעבוד מצרים או מכל משעבד תורן אחר, אלא לחולל מהפכה בתודעה הפוליטית שלנו בשורשה. החירות המבוקשת היא חירות מכל מנהיגות שהיא, ואפילו מוצלחת כמו זו של משה.

*

למתבונן על אירועי יציאת מצרים מהצד, עשוי היה להיראות הסיפור כעוד מאבק בין מנהיגים. מצד אחד עמד משה, מנהיג העברים, ומולו - פרעה, המלך המצרי. הראשון הגיע כשבידו מטה קסמים, והשני כשלצידו חרטומים. עם שתי המכות הראשונות, עוד הצליח המלך המצרי להתמודד, כשחרטומיו מצליחים לחקות אותן. אך בשאר המכות הוא כבר נאלץ להכיר ש"אצבע אלוהים היא". וכך, מכה שבאה אחרי מכה, הכניעה עוד ועוד את המלך המצרי עד שהוא נאלץ להודות שהמנהיג העברי חזק יותר, והוא נענה לדרישותיו באופן מלא. "קומו צאו מתוך עמי".

מה אדם ממוצע יכול היה להבין מכך? שכדאי לו מאד להיות בצד של משה. אם לא יעשה כן, יפסיד. והסיכון גדול – בנו בכורו עלול למות. מסתבר שמי שהבינו כך את הסיפור היו כמות של אנשים לא-עבריים שהצטרפו לעם ישראל ביציאה ממצרים. במקרא הם כונו "ערב רב"; ועל פי המסורת היו אחראים לצרות שבאו על עם ישראל בהמשך הדרך. הם היו אופורטוניסטים שקפצו על עגלתו המנצחת של משה. באלוהים פחות האמינו.

אבל מסתבר שלא כך ביקש אלוהים שיציאת מצרים תהיה. המקרא מקדיש פסוקים רבים כדי לתאר כיצד מונה משה לשליחותו, ותיאור זה לא פחות ממדהים. אלמלא היה כתוב, קשה היה להעלות על הדעת שכך התמנה המנהיג החשוב בהיסטוריה. משה עצמו מעולם חווה בעצמו שיעבוד, וחי חיים די נוחים במדיין הרחוקה. אל שליחותו הגואלת הגיע במקרה, מסקרנות שמתעוררות אצלו לנוכח סנה בוער באמצע המדבר. אין פלא שבהמשך, הוא מסרב בעיקשות רבה להתמנות לתפקיד רם המעלה, עד שאלוהים כועס עליו ואולי גם מעניש אותו. ומשה, כמו אנוס על פי הדיבור, נאלץ לציית.

מה שמשה לא הבין זה שככל שהוא בורח מן השליחות כך הוא מקרב עצמו אליה, שכן זה בדיוק מה שאלוהים חיפש - את המנהיג הזה שלא חפץ במנהיגותו, ואף רואה עצמו כמי שאינו מוכשר לה. ערלות שפתיו של משה, שהיתה כרוכה בחוסר יכולת ביטוי טובה, הוכיחה עד כמה הוא לא הסיפור כאן. ואמנם, לאורך המקרא נראה עד כמה משה היה מאותגר מנהיגות. בני ישראל מפקפקים שוב ושוב בשליחותו ומורדים בו. מסתבר שפוליטיקה לא היתה הצד החזק של משה והוא גם לא היה כל כך מעוניין בה.

מסיבה זו, לאורך מפגשיו עם פרעה ועם ישראל, טורח משה להבהיר, שזה לא הסיפור שלו אלא של אלוהים. "אלוהי העברים שלחני", אמר לא אחת, כשהוא ממצב עצמו כלא יותר מאשר שליח נאמן. "התיצבו וראו את ישועת ה'", אמר על ים סוף. ואכן, כשיעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני, וביניהם משה, הם ישמעו את קולו של אלוהים אומר להם "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אם במעמד הסנה תהה משה "מי אנכי... כי אוציא את בני ישראל ממצרים", הנה כאן ענה לו אלוהים באותו מטבע לשון. זה באמת לא ה"אנכי" שלו אלא ה"אנכי" של אלוהים. מסתבר שחכמי ההגדה הם לא הראשונים שהוציאו את משה מן הסיפור. אלוהים עשה זאת לפניהם בעשרת הדברות.

*

דחיקת דמותו של משה, כאישיות פוליטית, מסיפור יציאת מצרים, שופכת אור חדש על הסיפור כולו. בניגוד לרושם הפשוט שעשוי היה להיווצר אצל הצופה מהצד, יציאת מצרים לא הציעה מהפך פוליטי, המעביר את שרביט ההנהגה מאדם כזה (פרעה) לאדם אחר (משה). מהפכות כאלה מצאנו לא אחת, ובהיבט הזה אין ליציאת מצרים מקום מיוחד בהיסטוריה. יציאת מצרים הציעה עסקה מסוג אחר; כזו שבה המהפכה מתחוללת בתפיסת המנהיגות עצמה, כשהיא עוברת מידיו של בשר ודם לידיו של אלוהים.

את שלטונו של אלוהים לא קיבלו ישראל ביציאת מצרים עצמה אלא שלושה חודשים לאחר מכן במעמד הר סיני. שם, פנה אלוהים אל העם וביקש את הסכמתו לשמש "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ורק לאחר שהעם נענה ואמר "כל אשר דיבר ה' נעשה", הוכשרה הקרקע לכריתת הברית ההדדית. על פי הסיפור המקראי, אלוהים התגלה בעצמו לכלל עם ישראל ונתן להם את עשרת הדברות, כשמשה עומד בתחתית ההר, שומע יחד אתם את דברי האלוהים. כאן הושלם המהפך הפוליטי. אלוהים נכנס במקומו של משה באופן מלא.

הקשר הישיר עם אלוהים, שאין לו דמות, צלם ותמונה, ביקש לבסס מנהיגות מסוג אחר, שכמוה לא נודעה בעולם העתיק, ולמעשה אפילו לא עד היום. לא המכות והניסים, או כל אמצעי כפייה, חייבו את שלטון האלוהים אלא הסכמת העם לכך. עם ישראל כולו – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים – קיבל באופן וולונטרי על עצמו התחייבות לשמש כחברת מופת עבור העולם כולו.

הברית עם אלוהים כללה חזון אוטופי, שבו לא מוסדות עתירי כוח מסדירים את ענייני העם אלא המוסר. ביטול העבדות וההימנעות מעוול והפגיעה באחר, המנוסחים בעשרת הדברות, נקבעו כברית יסוד לחברת המופת שעתידה לקום. הדיבור עם אלוהים היה אך שיקוף למחויבות עמוקה וחופשית שנטל העם על עצמו בעניינים הללו. להתחייב כלפי אלוהים משמעו להתחייב כלפי עצמך, ובכך להשתחרר מכל גורם מחייב אנושי אחר. בדרך זה הומר השלטון בברית. הכפייה הוחלפה בהתנדבות.

*

לכך , לדעתי, כיוון אלוהים כשציווה בדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". בעוד אנו מדמיינים לעצמנו פסלים ואלילים למקרא מילים אלו, בלשון המקרא נראה שהכוונה היא דווקא לבני אדם, ואולי במיוחד למשה. הרי משה עצמו נקרא אלוהים ביציאה ממצרים ("ראה נתתיך אלוהים לפרעה"; שמות ז), וכך גם כונה עשו על ידי יעקב ("ראיתי פניך כראות פני אלוהים"; בראשית לג). אלוהים הוא אפוא אדם חזק ובעל סמכות, ואם כך הוא פירוש המילה, הרי שזו משמעו של הדיבר השני - משעה שעם ישראל נמצא בקשר ישיר עם אלוהים, עם "אנכי", אסור לו לקחת על עצמו מנהיגות אנושית, ואפילו גדולה כמשה. גם משה איננו יכול להתכחש לברית שקיבל עם ישראל על עצמו בסיני.

אם יש סמכות אנושית כלשהי בברית הזו, הרי שהיא מנוסחת בדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך". ההורים נכנסו במקומו של אלוהים, לא ככופים אל הברית אלא כמוסרים אותה וכמחנכים אליה. שכן כך צריכה חברת מופת להיראות. מקור הסמכות איננו אמור להיות במוסדות האכיפה החברתיים אלא החינוך. חינוך נכון לחיים ערכיים ומוסריים, שמתחיל בבית, הוא המונע את הצורך בכל אמצעי של כוח או כפייה לקיומו של הסדר החברתי.

מכאן נראה, שעם תום מעמד הר סיני וקבלת הברית, אמור היה משה לסיים את תפקידו. העם אמור היה להיות מונחה על ידי עמוד אש וענן ולכבוש את הארץ בצורה פלאית, שבה עמי האזור, שקלקלו את דרכם המוסרית, היו בורחים ממנה. אבל כל זאת השתנה בחטא העגל. עם העבדים, שאך זה הרגע יצא לחירות, לא עמד בסטנדרטים הגבוהים שקיבל על עצמו ועשה לעצמו אלוהים אחרים, בדמות עגל זהב. וכשזו היתה האלטרנטיבה, נאלץ משה לחזור לתמונה ולהנהיג את העם.

ההזדמנות לתיקון המצב באה לאחר שנים רבות, עם תום כיבוש הארץ על ידי יהושע. באופן מכוון לא מינה אלוהים מנהיג תחתיו, ועם ישראל נכנס לתקופה ארוכת שנים, בה "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". אז, כשהעם פנה אז לגדעון בבקשה שימלוך עליהם, ענה האחרון "לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם".

אך שוב כשל העם בניצול ההזדמנות והשחית את דרכו. פרקיו האחרונים של ספר שופטים, עם סיפורי פילגש בגבעה ופסל מיכה, הוכיחו שהחזון האוטופי עודנו רחוק, והעם ביקש לעצמו מלך, שמינויו לווה באזהרות רבות מפניו. לאחר מאבקים פנימיים, שהגיעו עם כדי פיצול הממלכה, בא החורבן.

*

העידן המודרני, ועמו הדמוקרטיה המערבית, שאומצה במדינת ישראל המתחדשת, קירבו אותנו אל האוטופיה. השלטון הוא שלטון העם על עצמו. אבל עודנה רבה הדרך למימוש חזון החירות. המשפטיזציה העודפת שמנהלת את חיינו, השחיתות במערכות השלטוניות, הנטייה להעריץ מנהיגים בצורה בלתי מבוקרת, המעבר מהאידיאולוגי לאישי – כל אלה עדיין מאפיינים את החברה הישראלית הריבונית ואת העולם המודרני בכללו. מבחינה זו, לחגיגת הסדר משמעות חשובה בחיינו. לא רק בגלל מה שכתוב בהגדה, אלא דווקא בגלל מה שלא כתוב בה.

היעדרותו של משה מסיפור ההגדה קוראת לנו להרים את המבט אלא מעבר מושגי החירות הרגילים ולא להסתפק במשטר הדמוקרטי הקיים. ייעודנו הוא ייעוד אוטופי, שבו השלטון בכללו יקטן למינימום ההכרחי. את הסנקציות יתפוס המוסר, את הכוח תמיר הברית, ואת השופטים יחליפו ההורים. אל החלום הזה אנו נקראים בלילו הראשון של חג החירות, כשהמפתח למסירתו ניתן בידי האבא והאמא, שהם גורמי הסמכות המרכזיים בחברת המופת.

בכך מבשר עם ישראל בליל הסדר, סדר עולמי חדש. באמצעות סיפור עתיק יומין, שאירע אי אז בהיסטוריה, והמועבר מדי שנה במסורת מהורים לילדיהם, אנו מסמנים את המהפכה הפוליטית הגדולה שאליה אנו נקראים. יציאת מצרים הופכת מפרגמנט היסטורי להיות כוח עמוק שמניע את חיינו - הן כיחידים, הן כעם והן כעולם.