המסע שלא תם / לפרשת מסעי

האפיזודה האחרונה של חומש במדבר, בסוף פרשת 'מסעי', מזכירה לי תמיד את הבדיחה על הרב שאומר 'כן' לכולם. כאשר מגיעה אליו אשה עם תלונה על בעלה אומר לה הרב: 'את צודקת'. כאשר הוא שומע את תגובת הבעל הוא אומר: 'אתה צודק'. וכאשר הרבנית שואלת אותו כיצד הוא מצדיק גם את האישה וגם את הבעל, עונה לה הרב: 'גם את צודקת'.

סוף פרשת 'מסעי' מציג את משה כמי שאומר 'כן' לכולם. כאשר בנות צלפחד ניגשו אליו בפרשת פנחס וביקשו לרשת את נחלת אביהן, ענה משה בשמו של אלוהים "כן בנות צלפחד דוברות". כעת, לאחר שתי פרשות, מגיעים בני שבטן, שבט מנשה, ומתלוננים בפני משה שאם הבנות ירשו את נחלת אביהן ויתחתנו עם בן שבט אחר, הרי ששבט מנשה יאבד חלק מנחלתו, שתעבור לשבט אחר. על תלונתם שוב עונה משה בשם האלוהים "כן מטה בני יוסף דוברים". כלומר, גם אתם צודקים.

אז מה עושים? הפתרון נראה פרדוקסלי:

לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תיסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל.

במלים פשוטות: בנות צלפחד יתחתנו עם מי שהן רוצות ("לטוב בעיניהם"), ובלבד שהחתנים יהיו משבטן של אביהן, כלומר מהמשפחה המורחבת. כך לא ייאבד השבט חלק מנחלתו לאחר שהן ירשו נחלה ויתחתנו.

זו אפיזודה מוזרה. איזה פתרון הוא זה לתת לבנות צלפחד חופש מוחלט בבחירת החתנים ואז להגביל אותה? ובכלל, מדוע לא ניתן הדין במלואו מלכתחילה? מילא שבנות צלפחד היו צריכות לגשת אל משה ולשטוח בפניו את הבעיה שלהן; מדוע כבר שם, בפרשת פנחס, לא ניתן פתרון מלא לבעיה הזו? מדוע היה צריך לחכות שתי פרשות, עד שבני שבט מנשה יבואו גם הם ויתלוננו בפני משה, ואז ייפתר הנושא בצורה מאולצת שכזו?

*

התהיות הללו מקבלות משנה תוקף כשאנו מבינים שהאפיזודה הזו עם בני מנשה ובנות צלפחד חותמת למעשה את התורה. ספר דברים הוא אמנם החומש החמישי, אבל הוא כבר יהיה 'משנה תורה', מעין ביאור וחזרה על כלל התורה. סיומה הרשמי של התורה הוא בפרשת מסעי, והתוכן שלה מעיד על כך.

פרשת 'מסעי' מסכמת את מסעות בני ישראל במדבר וממחישה את המעבר של ישראל ממצרים אל ערבות מואב. משה משרטט את גבולות הארץ וממנה את האנשים אשר יהיו אחראים על חלוקת הנחלות. הוא מצווה על הקצאת ערים ללווים והקמת ערי מקלט. זהו סיום הולם לכלל התורה, שבו משה עושה את פעולותיו האחרונות בהכנה ליישוב הארץ. בכך הוא מממש את ההבטחה שנתן לבני ישראל במצרים "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה". הכל סגור ומוכן לקראת הכניסה לארץ וחלוקת הנחלות.

אבל אז מגיעה הפרשה עם בני שבט המנשה ובנות צלפחד. מה היא עושה כאן? אמנם תלונת בני מנשה קשורה לדין מדיני הנחלות, אבל כאמור, את הדבר ניתן היה לפתור בעבר, בפרשת 'פנחס'. מדוע אפוא בוחרת התורה לסיים את ההכנות לנחלת הארץ דווקא עם הבעיה התקדימית של בנות צלפחד?

אני מאמין שטמון כאן מסר חשוב עבורנו, קוראי התורה, העומדים יחד עם עם ישראל, רגע לפני הכניסה לארץ.

*

"אלה מסעי בני ישראל", פותחת הפרשה. מלים אלה שמות דגש לא על התחנות של בני ישראל לאורך שנות ההליכה במדבר כי אם על המסעות שלהם ממקום למקום.

הדגש על עניין המסע מקבל חיזוק מבדיקה שערכו חכמים. מדרש חז"ל, המצוטט בפירוש רש"י הראשון לפרשה, מגלה שרוב המסעות נעשו בשנה הראשונה ובשנת הארבעים למסע במדבר, ומכאן שבמשך 38 שנה נסעו בני ישראל רק עשרים פעמים – פחות ממסע אחד לשנה. רוב הזמן הם היו במנוחה. ואף על פי כן, אין לעובדה הזו כל רמז בפסוקים. אדרבה, רשימת המסעות מספקת את הרושם שעם ישראל היה במסע מתמיד לאורך כל שנות המדבר, כשבכל פעם הוא עובר ממקום למקום: "ויסעו מ... ויחנו ב... ויסעו מ... ויחנו ב...". הדבר ממחיש את הדגש ששמה הפרשה על המסע ולא על החניה. כמו היהודי הנודד בשנות הגלות המאוחרות, כך הפרשה מציגה את עם ישראל כ'נוסע מתמיד' בשנות המדבר.

אבל מסתבר שמסעם של בני ישראל לא נגמר עם סיום התורה. גם ערבות מואב, התחנה האחרונה של בני ישראל במדבר, היא נקודת מוצא למסע ההמשך, לכיוון הארץ, כפי שיספר ספר יהושע: "וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשטים ויבואו עד הירדן" (ג, א). גם לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה בידי יהושע ימשיך המסע. בספר שופטים נקרא על שבט דן שיחפש לו נחלה ויפתח במסע לכיוון צפון: "ויסעו משם משפחת הדני מצרעה ומאשתאל... ויעלו ויחנו בקרית יערים... ויעברו משם הר אפרים" (יח, יא-יג).

אך המסע לא ייגמר גם לאחר התבססות השבטים בנחלותיהם. מי שימשיך במסע הוא ארון ברית ה'. לאורך שנות ההתבססות בארץ, ינוע הארון "מגלגל לשילה ומשילה לנוב ומנוב לגבעון" (רש"י על דברי הימים א יז, ה). רק לאחר מאות שנים בארץ, יזכה הארון להגיע למנוחת קבע בירושלים בבית המקדש. מקום זה ייקרא על ידי הנביא ישעיהו בשם "קרית חנה דוד" (כט, א), כאומר, זה מקום החניה האחרון במסע.

אבל אנו יודעים שגם אז, המסע לא ייגמר, ותנודות ימשיכו לפקוד את עם ישראל, בתוך ארצו ומחוצה לה, בגלות. השכינה תמשיך לנסוע ולנדוד, כפי שיספר חזון המרכבה ביחזקאל, ועמה גם בני ישראל. לגורל זה של העם רומזת התורה אצלנו, כאשר היא מדגישה כאמור את 'מסעי בני ישראל' ולא את חניותיהם, כאומרת: לא המסע משרת את מקום החניה, כיעד שאליו יש להגיע, אלא ההפך: מקום החניה הוא רק אתנחתא במסע. אין זה משנה כמה זמן התעכבו בני ישראל בכל מקום. כל חניה היא רק תחנת מעבר במסע הארוך בחיי עם ישראל. כיבוש הארץ הוא תחנה בדרך לחלוקתה. חלוקת הארץ היא תחנה בדרך לבניית המקדש. ובניית המקדש היא תחנה בדרך למימוש הייעוד של הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש. זהו מסע חיים בלתי נגמר. חשיבותו היא בעצם קיומו; בהתמדת התנועה קדימה. במקום בו המסע נעצר, החורבן מתחיל.

*

אני מאמין שאם עם ישראל נמצא במסע מתמיד, כך גם אמור להיות עולמו הרוחני. כשם שפרשת 'מסעי' חותמת את מסעות המדבר אך פותחת בכך מסעות נוספים, כך התורה, שנחתמת כאן, אמורה לפתוח מסעות נוספים שלה. זהו לדעתי המסר העמוק בסיפור האחרון של בני שבט מנשה. "אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו", חותמת הפרשה, אך בכך לא באמת נחתמה התורה. יש לדיניה ומצוותיה המשך בארץ כנען ובכל דור שיקום בעתיד.

את ההמשכיות של מצוות התורה אנו למדים מהמקרה של בני שבט מנשה. כאמור, דיני הנחלות ניתנו במדבר, אך בנות צלפחד הוכיחו שיש מה לתקן בהם. הן ניגשו למשה ובעקבותיו דבריהן, חודשה ההלכה הנוגעת לירושת הנשים. בפרשת 'מסעי' מגיעים בני שבט מנשה ומעלים אף הם טענה צודקת, ושוב מתחדשת ההלכה בנוגע לירושת הנשים. אנו חוזים כאן בדינמיות של התורה; באופן שבו היא מתפתחת בהתאם לדרישות המציאות.

אני סבור שמשום כך לא ניתנו דיני נחלת הנשים בפעם אחת, בפרשת 'פנחס'. אלוהים ביקש שהדבר יצמח מלמטה, ממפגש של אנשים מעם ישראל עם התורה. כך תיקבע התודעה שלא רק עם ישראל אמור להמשיך במסע אל ייעודו אלא גם התורה צריכה להתמיד במסעה אל ייעודה. ואמנם, הפתרון המאולץ, שמספק אלוהים בסוף פרשת מסעי, משרה בנו את התחושה שגם כאן הסיפור לא גמור, ושיש עוד מה לתקן בדינים הללו כדי להתאים אותם למציאות. בצורה הזו, התורה תמשיך לצעוד יד ביד עם מסעי בני ישראל. ככל שעם ישראל יתקדם במסעו, כך התורה תתקדם יחד עימו. זו תורת חיים במובן העמוק של המושג; תורה ששותפה במסע חיינו ומממשת את ייעודיה במציאות משתנה ודינמית.

*

מאלף לראות שבמקרה שלנו חז"ל אמנם עשו זאת. גם הם חשו באילוץ שקיים בפתרון שהציע אלוהים בסוף פרשתנו. הם הבינו שאת ההגבלה על חתונת הבנות היורשות ניתן לקיים כל עוד חי עם ישראל במסגרת שבטית ושמר על ההבחנה בין השבטים. אך כאשר התאחד עם ישראל בממלכה אחת ונחלש הייחוס השבטי, הדבר עלול ליצור בעיות קשות. לכן באו חז"ל ושינו את הדין (תענית ל, ע"ב):

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים... חמישה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד", דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

חז"ל עשו כאן מעשה מהפכני כשביטלו דין מדיני התורה. אבל הם לא עשו זאת מתוך זלזול בתורה אלא ההפך; מתוך קריאה עמוקה בה והבנה שזהו המסע ההלכתי שאותו התורה מבקשת. התורה עצמה זרעה בעצמה את זרעי השינוי העתידי בהלכות אלו באמצעות הצגת סיפור נחלת בנות צלפחד כאירוע מתגלגל המשתנה בהתאם לדרישות הצומחות מלמטה. והאירוע הזה המשיך להתגלגל גם בתקופת חז"ל.

בכך מסרו חז"ל בידינו את ההשקפה שעומדת בבסיס התורה שבעל פה. כמו מסעי בני ישראל, גם המסע לגיבוש התורה לא נחתם בערבות מואב אלא ממשיך הלאה, בנלווה לחיי עם ישראל בארץ ובגלות, ובהתאמה לכל דור על פי מאפייניו הייחודיים.

*

והנה עוד מסר אחרון שניתן ללמוד מחיתומה המיוחד של פרשת 'מסעי'. אין זה מקרי שהסיפור שעמו אנו חותמים את ספר במדבר הוא על בנות צלפחד:

ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים. ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן.

עלינו לזכור: חמש בנות צלפחד היו נשים רווקות ויתומות, ללא בעל וללא אבא. בחברה פטריארכלית, לא היה מי שידאג להן ויגן על זכויותיהן. בקלות ניתן היה לטאטא את סיפורן מתחת לגלגלי הבירוקרטיה ההלכתית. אך לא כך נהג בהן משה. לאחר סידור הנחלות בארץ אנו שומעים כיצד דווקא הן זכו לרשת נחלה ואף לקיים את ההלכה שחודשה בעם ישראל בעקבות בקשתן.

בכך מסרה בידינו פרשת 'מסעי' מפתח להמשך הדרך. כיצד נמשיך לדרוש ולפתח את התורה? מהם הערכים שיובילו אותנו בהמשך מסעה של התורה? סיפורן של בנות צלפחד מלמד אותנו שהקו המנחה שעלינו לשים לעצמנו הוא המסירות והדאגה למצוקתם של חסרי המעמד והכוח. חברת מופת היא חברה הנוהגת בדרך של צדקה ויושר, משפט, חמלה וחסד, כלפי כל החברים בה ולא אדישה לחלקים החלשים שקיימים בה. כך נהגה התורה עצמה ביחס לבנות צלפחד וכך עלינו להמשיך לנהוג בעצמנו.

כאמור, בנות צלפחד הן רק תחנה במסע הזה של התורה. זו תחנה שסיימה את התורה שבכתב אך פתחה מסע אחר של חכמים בתורה שבעל פה עד ימינו. תפקידנו להמשיך במסע זה גם כיום, מתוך הקשבה ורגישות לתחנות חדשות שניקרו בדרכנו בעת האחרונה. אסור שנקפא על שמרינו. ביום שתודעת המסע תיגמר, החורבן יתחיל. עלינו להתמיד במסע הפיזי והרוחני, להמשיך לנוע קדימה. רק המסע הזה הוא שיבטיח את עתידנו.