המפגש המטהר / לפרשת חקת

פרה. בשם הזה בחר פרופ' שלום רוזנברג, תלמידו של מר שושני האגדי ומומחה גדול בפילוסופיה יהודית, לקרוא לקובץ ששלח אליי לקראת שבת פרשת 'חקת'. כבר שנים לא מעטות שהוא מפרסם מדי שבת רשימה במוסף 'שבת' של עיתון מקור ראשון, וכחבר מערכת זכיתי לערוך אותו. דבריו תמיד עשירים בידע מופלג, אך הפעם מה ששבה את ליבי היה דווקא השם שבחר לתת לקובץ ששלח.

רוזנברג כתב את שם הקובץ באנגלית, ובכך רמז לנושא שבו עסק ברשימה. הוא השתמש בגרסה מתקדמת של מעבד התמלילים וורד, שסיומה היה Docs. וכך, שילוב שם הקובץ עם הסיומת האוטומטית יצרו ביחד את המילה Para.docs – פרדוקס!

רוזנברג רמז שזהו בעצם סיפורה של הפרה האדומה, המתפרשת על חלקה הראשון של פרשת 'חקת'. ידוע מדרש חז"ל המספר על שלמה המלך, החכם באדם, שהתקשה בהבנת מצווה זו, ועליה אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אך מפני מה היתה מצווה זו קשה עבורו יותר לביאור מכל שאר מצוות הקרבנות? מדוע פרה אדומה רחוקה יותר מן השכל משאר דיני טומאה וטהרה, שאינם מובנים לאדם הרציונלי?

הקושי בדיני הפרה האדומה לא רק נובע מכך שטעמם סתום אלא בעיקר משום שיש בהם פרדוקס: אפר הפרה מטהר את הטמאים אך מטמא את הטהורים. אדם שנטמא למת מיטהר באמצעות טקס הזאת מי הפרה, ואילו כל העוסקים במלאכת הפרה נטמאים. פרדוקס זה איננו עוד אחד מדיני הפרה אלא הוא חלק מההגדרה ההלכתית שלה, כפי שמנסח זאת הרמב"ם בספר המצוות שלו: "שיטהרו בענין אחד ויטמאו בענין אחר" (ספר המצוות עשין קח).

מה סודו של פרדוקס זה? כיצד ייתכן שהגורם המטהר הוא עצמו הגורם המטמא?

*

על הכנת אפר הפרה האדומה היו אחראים הכהנים. הם היו יוצאים מן המקדש להר הזיתים, ושם היו שוחטים את פרה ומזים מדמה בכיוון פתח המקדש. לאחר מכן הם היו שורפים אותה יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת, ושומרים את אפרה בשלושה מקומות – שניים במקדש ואחד בהר הזיתים. באפר שנשאר בהר הזיתים היו משתמשים כדי לטהר טמאי מתים מעם ישראל.

תהליך הטיהור נעשה באמצעות הזאת מים עם אפר הפרה על הטמא. אדם טהור היה לוקח כלי עם מים חיים ושם בהם קמצוץ מאפר הפרה. פעולה זו נקראה קידוש, והמים נקראו 'מי נידה'. אז הוא היה לוקח אגודת אזוב ומזה מהמים על האדם הטמא. פעולה זו נקראה הזאה.

ההזאה נעשתה ביום השלישי שלאחר ההיטמאות למת וביום השביעי. רק כשתמה ההזאה, יכול היה הטמא לטבול במקווה ולהיטהר מטומאתו בערב. על פי פשטי המקראות, כל העוסקים הכנסת אפר הפרה ובמי הנידה נטמאו: "ומזה מי הנידה יכבס בגדיו והנוגע במי הנידה יטמא עד הערב" (על פי ההלכה התלמודית המזה עצמו לא נטמא, אך כאמור, פשט המקרא מספק רושם אחר).

הנה לפנינו הפרדוקס שדברנו עליו. אפר הפרה ומי הנידה המטהרים את המת מטמאים את העוסקים בהם. ואמנם, אם מבטנו מצטמצם אל החומר עצמו, קשה להבין כיצד אותו חומר מטהר ומטמא כאחת. אבל אני מבקש להתבונן על טקס ההזאה ממקום אחר, המקום האנושי. קריאה רגישה בפסוקים מלמדת שהטקס לא היה מעשה פורמלי של הזאת מים על הטמא, אלא התחולל בו מפגש אנושי, בין אנשי הטהרה לאדם הטמא. הנה, כך אומר הכתוב:

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת... והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי.

חכמים למדו מפסוקים אלה כי פעולת קידוש המים והזאתם דרשו כוונה. לקיחת האפר היתה צריכה להיעשות לצורך הטמא; וכך גם ההזאה היתה צריכה להיעשות בשבילו. הדגש הזה על הכוונה הופך את טקס ההזאה להתרחשות אנושית, שבה אדם אחד פועל כדי לעזור לרעהו. האיש הטהור בא בכוונה כדי לטהר את האדם הטמא.

*

תהליך זה של טהרה, בו אדם אחד מטהר אדם אחר, ייחודי לטמא המת. ברוב מוחלט של מקרי הטומאה, האדם הטמא נטהר בכוחות עצמו. היולדת מסיימת את ימי טומאתה, טובלת ונטהרת. האישה הזבה או האיש הזב בודקים עצמם במשך שבעה ימים, ואם הם נקיים מזיבה, הם טובלים. אדם שנטמא בטומאת שרץ, טובל ומיטהר בערב. מצורע ניטהר באמצעות הכהן, אך זאת משום שהכהן הוא זה שטימא אותו באבחנה שנתן ביחס לנגע שלו. רק טמא המת זקוק לאדם אחר שיטהר אותו. הוא לא יכול להזות מים על עצמו.

דומני שהמפגש הזה הוא סוד הטהרה של הפרה האדומה. כל הטומאות בחיים באות והולכות. דם נידה או הפרשה של זיבה, הם דברים שקורים ופוסקים. לידה היא מאורע שמתחיל ונגמר, ופעמים רבות חוזר על עצמו כמה פעמים לאורך חיי האישה. פגרי שרצים, שמטמאים את האדם, סובבים את עולמנו ואדם יכול להיתקל בהם מספר פעמים בחייו. אפילו צרעת, שהיא טומאה חמורה ביותר, עשויה להופיע ולחלוף מספר פעמים.

שונה מכך היא טומאת מת. הגם שאדם עשוי להיטמא למתים שונים לאורך חייו, אינה דומה טומאת מת אחת לחברתה. כל אדם נושא מהות מיוחדת, שאין בעולם כדוגמתה. כל אדם רוקם יחסים מיוחדים עם סביבתו, שאינם ברי תחליף. לכן כל מפגש עם מת מחולל באדם רושם שונה. כשאנו נטמאים למת אנו מחסירים קשר מסוים מחיינו שלא נוכל להשלימו בשום צורה שהיא. המת לא יחזור, ומשהו בחיינו הלך יחד אתו.

אותה תחושה של חיסרון באה לידי ביטוי בקביעת הטומאה. טומאת המת משקפת את מצבו הנפשי של האדם שהתערער בעקבות המפגש עם המוות. אבל מן הטומאה הזו אי אפשר להיטהר לבד. יחד עם האדם שמת, מת גם החלק שהיה לו בעולמנו, ואין לנו דרך להחיות את החלק הזה. החיסרון לא עתיד להתמלא מעצמו. כדי בכל זאת לשוב לחיים, אנו זקוקים לסיוע מבחוץ. לכן נדרש הטמא להזאה.

*

וזהו סוד הטהרה. בחיבורו המופתי "אני ואתה", צייר הפילוסוף היהודי מרטין בובר את המפגש של אדם אחד עם אדם אחר כמקום שבו האני העצמי מתרחב ומקבל אל תוכו משהו מקיומו של האחר. אם מתקיים מפגש אמיתי ונטול אינטרסים, האני לא קיים עוד כאני שנבדל מן האחר אלא אני שנוכח עם האחר. "האדם נעשה אני באתה", מתאר זאת בובר. "נוכח נכנס ונוכח יוצא... ובתמורת חליפות אלו מתבהרת... ההכרה במציאות של השותף המתמיד בהווייתו". מן המפגש נוצרת מציאות ייחודית, שלא יכולה היתה להיווצר בלא שותפות שני הצדדים.

כשאדם טהור מזה את מי הפרה על האדם הטמא הוא לא רק ערך טקס אלא גם נפגש איתו, עם רצון וכוונה. בדרך הזו הוא מחדיר בקיומו משהו מעצמו. לא לחינם מכונים המים שבהם משתמש המזה 'מים חיים'. כאשר האיש הטהור מזה מים חיים על האדם הטמא הוא מעניק לו משהו מהחיים שלו עצמו. וכך, החיסרון שהטמא חווה במפגש עם המוות מתמלא מכיוון אחר על ידי מפגש עם החיים. הפנים האטומות של המוות מתחלפות בפנים חיות של האיש המטהר החי.

חכמים בתלמוד הבבלי (ברכות ה, ע"ב) דימו את מצבו של האבל לאדם החבוש בבית האסורים. האדם עצמו אינו יכול לשחרר את עצמו. זקוק הוא למישהו אחר, לפנים אחרות, כדי לצאת מהמקום שבו הוא נמצא. כל מי שחווה אבלות יודע זאת היטב. למנחמים תפקיד משמעותי ביכול להתגבר על טראומת המוות. המנחמים אינם מחליפים עבורנו את הנפטר. הם רק מזריקים בנו סם חיים ממקום אחר.

*

אלא שכמו בכל מפגש, ההשפעה לעולם היא לא חד כיוונית. הטהור מחדיר חיים בטמא, אך מה עובר על הטהור עצמו? האין הוא מושפע מן הטמא?

אני יכול להעיד בעצמי כיצד במהלך תפקידי ברבנות חוויתי בעצמי את החולשה שבאה לאחר מפגשים עם אבלים. כשהייתי חוזר הביתה מלוויות או שבעות, משהו בי הרגיש חסר. מסתבר שהחיסרון שיוצר המוות מחולל אדוות, אשר מרחיקות נדוד גם למעגלים רחבים יותר מהאנשים הקרובים למת. המת עצמו הוא "אבי אבות הטומאה". משם עוברת הטומאה למעגלים שסביבו – לחפצים שהיו בסביבתו וממחישים את האבדן, לאנשים שהיו בתוך הבית, למשפחה, ומהם גם לאנשים שבאים לנחם ולטהר אותם. טומאת המת, דבקה בצורה כלשהי גם בי, במנחם.

לכן מי אפר הפרה מטמאים את הטהורים. כשם שהטמא מקבל מן הטהור כך העיסוק בטהרת טמא המת מחדיר בטהורים עצמם משהו מטומאתו. טומאה זו אינה כטומאתו של טמא המת עצמו, שכן היא רחוקה יותר מן המוות, ועל כן קל יותר להיטהר ממנה. ובכל זאת היא קיימת. טומאה זו היא תוצר של רשת היחסים שאנו רוקמים האחד עם השני, ובמהלכם אנו משפיעים איש על רעהו. זהו פשר הפרדוקס המושרש בתהליך טהרת טמאי המת.

*

איננו חיים כיום בעולם מקדשי וכמעט שלא חווים טומאה וטהרה. ובכל זאת, נראה שיש בסיפורה של הפרה האדומה עקרונות נצחיים. בראש ובראשונה, פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שאפשר להיטהר מן המוות. ודבר זה אינו מובן מאליו. המוות עצמו הוא חיסרון שלא יתמלא לעולם, אבל אין זה אומר שהחוויה הזו אמורה לכלוא אותנו. ניתן לשוב אל החיים וניתן להיטהר. לא לחינם מופיעים דינים אלה דווקא בפרשה שבה נקרא על מיתתם של מרים ואהרן, ועל הגזירה שנגזרה על משה שלא ייכנס לארץ. אפילו מהמוות של דמויות נדירות שכאלה אפשר להיטהר. אובדנו של כל אדם, גם הגדול ביותר, איננו אמור לשים סוף לחיים של מי שסבב אותו.

אבל הלקח העיקרי נוגע לחיים. טהרת טמא המת מלמדת אותנו שמפגש אנושי הוא דבר מרפא. האנשים שסביבנו הם מקור עוצמה וכוח עבורנו. במפגש כן ונטול אינטרסים עם אנשים אנו מכניסים את משהו מחייהם לחיינו ומתמלאים בכך בכוחות שלא היינו מסוגלים להשיגם בעצמנו. זוהי טהרה, שיכולה להוציא אותנו ממצבים של צער, מצוקה ותחושת חידלון.

אבל המפגשים האלה כפולי פנים. כי כשם שהטהור משפיע על הטמא כך הטמא משפיע על הטהור. כשאנו שותפים בצערו של אדם אנחנו מכניסים צער גם לעולמנו. כשאנו מאזינים לחבר במצוקה, משהו מאותה מצוקה הופך להיות חלק מאתנו. האם נסכים לכך? האם נתגייס לטובת ה"טמאים" שזקוקים לנו?

פרשת 'חקת' קוראת לנו להיות "איש טהור". האיש המטהר לא חייב להיות כהן. הוא יכול להיות כל אדם. מעשיו הם לא מקצוע אלא שליחות, כפי שתיאר זאת הרש"ר הירש: "מעשים אלה הם חלק מהותי של המצווה, הם חוב כלפי התורה ואסור ליטול עליהם שכר". זוהי חובתנו בחברה מוסרית. כולנו נטמאים מפעם לפעם, ומחובתנו גם להיות אנשים מטהרים עבור סביבתנו, גם אם הדבר דורש מאתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולהיטמא.

כן, זהו פרדוקס. החיים משולבים בטומאה וטהרה המשפיעים אחרת על אנשים שונים. אבל זהו הקסם של מערכות יחסים, שמטעינות ומחסרות אנרגיה באותה עת. וזה מה שהופך את העולם שלנו לעולם חי, עולם שבו אנשים רואים אחד את השני ומתמסרים האחד למען השני, גם כשהדבר לא תמיד קל ואפילו "מטמא".