הנזיר – חכם החיים / לפרשת נשא

"אבל איך זה תמיד קורה דווקא לך?", היינו שואלים את יהודה, החבר שלנו.

כל שבוע הוא היה חוזר עם סיפור מצחיק או מוזר שקרה לו באוטובוס בחזרה מבית הספר. פעם זו היתה אישה מבוגרת שהעירה לו על משהו טיפשי, פעם זה היה בחור אחר שעשה משהו מוזר ופעם זה היה נהג האוטובוס שהתבלבל בדרך. לנו, החברים, שנסענו בדיוק באותו קו אוטובוס הביתה, דברים כאלה כמעט שלא קרו. הנסיעות היו שגרתיות, בלי אירועים מיוחדים. אז איך כל המקרים המצחיקים והמוזרים קרו דווקא לו?

את התשובה אמר לי יהודה פעם אחת בהיסח הדעת. באותה עת לא הבנתי את העומק הגדול הטמון בה, אך ככל שבגרתי הבנתי את הפלא שבה. "הדברים האלה קורים לכולנו, וגם לכם", הוא אמר. "רק שאני רואה אותם".

מסתבר שלכולנו קורים אירועים מוזרים ומצחיקים כל העת. אבל רק אנשים מיוחדים מצליחים לראות אותם. רובנו אדיש לנעשה סביבנו. אנו רואים ומתעלמים, לא נותנים תשומת לב למה שמתחולל לנגד עינינו. אנו יכולים לסיים יום עבודה מבלי שיהיה לנו מה לספר עליו. אנחנו יכולים להעביר ימים ושבועות מבלי שנחוש שמשהו מיוחד קרה בהם. אבל ליהודה היתה אישיות אחרת. יהודה היה קשוב ופתוח למתרחש סביבו ולא נתן לשום חוויה לחמוק ממנו. לכן הוא ידע לספר כל הזמן על אירועים מוזרים ומצחיקים שקורים לו. חייו היו סוערים ומלאי תוכן.

את הרעיון הזה מקפלים חז"ל בדרשה קצרה על פרשיית הנזיר. כקוראים בני העידן המודרני, עולמו של הנזיר נראה רחוק מעולמנו. הנזיר מצטייר כדמות ארכיאולוגית מן העבר, שאין לה מה ללמד אותנו כיום. אך מסתבר שהעמקה ברעיונות שעומדים ביסוד פרשת הנזיר מגלה מסר חשוב, הרלוונטי לכל אחד מאתנו, במיוחד בימינו.

*

שתי פרשיות הלכתיות מרכזיות מופיעות בלב פרשת 'נשא' – פרשת סוטה ופרשת נזיר. הסיבה לאזכור פרשת הסוטה דווקא כאן, באמצע ההכנות לקראת המסע לארץ, היא ככל הנראה תפקידו של המשכן בה.

אם בספר שמות הוצג המשכן כמקום התגלות עבור משה ובני ישראל, ואם בספר ויקרא הוצג המשכן כמקום עבודת הכהנים, בספר במדבר משמש המשכן כמרכז רוחני עבור כלל מחנה ישראל. המשכן מהווה מקום שבו מתבררות סוגיות ציבוריות וקונפליקטים חברתיים, ובכך הוא משמש כמקור טהרה לחברה הישראלית כולה.

הפרשייה ההלכתית שממחישה יותר מכל תפקיד זה של המשכן היא פרשת סוטה. בירור חשדות העולים בין בני זוג הם דבר שלכאורה לא שייך למשכן ולמתנהל בו אלא לבתי דין. ואף על פי כן, התורה קובעת שהבירור לגבי האישה הסוטה ייערך במשכן, אל מול הכהן. באמצעות מה שאנו מכנים כיום אורדיאל, היינו טקס המעמיד למבחן אדם בפני האלוהים, יתברר משפטה של האישה – האם היא נאפה או לא, וכך יוסרו החשדות ותישמר טהרת המחנה. כך מהווה המשכן מקור לתיקון כללי של עם ישראל.

אבל במה קשור לכך הנזיר? הנזיר המקראי איננו מקבל את נזירותו במשכן אלא בביתו. רק אם הפר את תנאי נזירותו ונטמא למת עליו להביא קרבן אשם במשכן. כך גם כשהוא מסיים את תקופת נזירותו הוא נדרש להגיע למשכן, לגלח את שיער ראשו ולהעלותו על המזבח. אבל עד אז אין כל קשר לנזיר עם המשכן ועם הכהנים. איזה תיקון אפוא קיים כאן? מה מקומה של פרשייה זו בלב פרשת 'נשא'?

*

חז"ל סיפקו לכך תשובה באמצעות מדרש על סמיכות פרשיות (בבלי סוטה ב, ע"א):

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף.

לפירוש זה, פרשיית הנזיר היא נספח לפרשיית הסוטה. הנזיר אמנם פחות קשור למשכן, אבל הוא אחוז בפרשיית הסוטה שנכתבה לפניו. וכיצד? בעוד אנשים מדמיינים את הנזיר כאדם שפתאום שרה עליו רצון נועז של פרישות והתקדשות, חז"ל מציגים אותו כאדם נבון, שיודע להגיב למה שנעשה סביבו.

נזיר הוא אדם שחזה בקלקול חברתי. הוא ראה כיצד אישה נחשדת על ידי בעלה בניאוף ועוברת טקס קשה במשכן. הוא ראה את חוסר האמון שנוצר במסגרת המקודשת של המשפחה, ולקח את הדבר לליבו. הנזיר הוא זה שהחליט שאצלו זה לא יקרה ולכן החליט לעשות מעשה ולהינזר מן היין.

בכך מתווים חז"ל דרך לתיקון חברתי, הצומח מלמטה. אם כל אדם, כמו הנזיר, יהיה ער לנעשה סביבו ויתבונן על העולם במבט לומד, יהיו פחות עוולות ופחות קלקולים. אם בני אדם לא יתפסו את העולם כרקע סתמי לחייהם אלא יחפשו בו פשר ומשמעות, החברה תיראה אחרת. אם הם יפתחו עין לראות ויטו אוזן ולשמוע, הם יגלו בחיי היומיום שלהם עולם שלם שמשוחח איתם, מלמד אותם, דורש מאיתם ולעתים מצחיק אותם. ואם יגיבו לכך ויעצבו את אורח חייהם לאור מה שהם רואים ושומעים, כל החברה תתקדם ותתוקן. הכל מתחיל באדם המתבונן.

*

אבל זה לא רק העולם שמעביר לנו מסר אלא גם, ואולי בעיקר, בני האדם. התנא שמעון בן זומא מלמד אותנו זאת במשנת אבות (ד, א):

איזהו חכם? הלומד מכל אדם.

שמעון בן זומא מגדיר לנו מחדש את החכמה. בעוד אנו תופסים את החכמה כידע שקיים בפועל, בן זומא מבהיר, שאדם חכם איננו האדם שיודע יותר אלא זה שלומד יותר. חכמה איננה עובדה אלא פעולה. היא אינה ידע נתון אלא תהליך מתמיד של רכישת ידע.

אדם חכם הוא אדם שמזהה את האפשרויות האינסופיות ללמידה שקיימות בעולם. והאפשרויות הללו מצויות בעיקר בבני אדם שסביבנו. כולנו מוקפים במאות ואלפי אנשים. אנו מנהלים עשרות ומאות שיחות מדי יום, חלקן באופן מקרי, חלקן באופן יזום. מכל מפגש ושיחה שכאלו ניתן ללמוד משהו. מכל אדם ניתן לקבל דבר חכמה.

אדם שיודע לנצל עושר זה שקיים בעולם הוא החכם. בשביל אדם זה, כל יום הוא חגיגה של לימוד. כל מפגש מזדמן הוא שיעור חינוך עבורו. אך כפי שכתבנו למעלה, כדי שהדבר יקרה על האדם לפתוח את ליבו ולחפש את הלמידה הזו. עליו לראות את העולם שסביבו כגורם כמחנך ומלמד כדי שכך אמנם הוא ישמש עבורו. הנזיר הוא האבטיפוס של האדם החכם. הוא זה שלמד מהאישה הסוטה כיצד לתקן את חייו שלו.

עיקרון זה כל כך חסר היום, כשרובנו מעדיפים לנעוץ את עינינו במסך הסמארטפון בכל רגע פנוי. השקיעה במסך מונעת מאתנו להתבונן על העולם, לנהל דיאלוגים עם אנשים מזדמנים או סתם להרהר. היא חוסמת בנו את הפתיחות ואת יכולת ההקשבה, ומונעת מאתנו את הלמידה החיה ממה שמתנהל סביבנו. על פי בן זומא, אפשר לומר שהחוויה הטכנולוגית אולי גורמת לנו לדעת יותר אבל היא הופכת אותנו לחכמים פחות.

*

אבל יש במשנת בן זומא עומק נוסף. הבעל שם טוב לקח את דבריו צעד קדימה והשיב אותם אל האדם הלומד:

שמעתי בשם מורי זלה"ה (=הבעל שם טוב) ביאור משנה 'איזה חכם הלומד מכל אדם' על פי משל - המסתכל במראה יודע חסרונו כו', כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו.

בתורת החסידות, העולם איננו רק מקור ללמידה אלא גם מראה. מה שאנו רואים בעולם הוא מה שקיים בתוכנו. בהסתמך על הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הבעל שם טוב לימד לתלמידיו, שכמו שאדם רואה עצמו במאגר מים שבו הוא מתבונן, כך כל מה שהוא רואה אצל אדם אחר קיים אצלו. אם האדם רואה דבר רע, סימן שאותו רע קיים בתוכו, שאלמלא כן הוא לא היה מזהה אותו. אם אדם רואה עוולות במציאות, סימן שאותן עוולות קיימות בשורשן גם אצלו, שאלמלא כן הוא לא היה מבחין בהן, וכן הלאה.

כך יכול ללמוד האדם דרך המבט על העולם ועל האדם האחר מה קיים בתוכו. דרך המפגש החי עם אנשים ועם המציאות אנו לומדים יותר ויותר מי אנחנו. וזו החכמה הגדולה ביותר. כשאנו יודעים מי אנחנו באמת, אנחנו יודעים למעשה הכל.

זו סיבה שבגינה הנזיר נדרש להימנע מיין. על פי תורת החסידות, לא מדובר רק בפעולה מונעת אלא בתיקון למצב קיים. אם הזדמן לו לראות קלקול ביחסים שבין איש לאשתו, סימן שפגם שכזה קיים באופן פוטנציאלי גם אצלו. לכן עליו לנקוט במהלך לתיקון הפגם ולפרוש מן היין. בראותו את העולם שמחוצה לו, ראה הנזיר את העולם שבתוכו. ואת הקלקול שבתוכו הוא נדרש לתקן.

*

תובנה זו מעמידה אותנו על אופיו המיוחד של מוסד הנזירות בתורה. בנצרות ובדתות המזרח הרחוק, נזירות היא אקט של פרישה מן החיים. כדי להיהפך לנזיר, יש להצטרף למסדר של נזירים או לקבל הסמכה כלשהי. הנזיר אינו נושא אישה וחי בפרישות ובסיגופים. אבל בתורה היהודית כל זה לא קיים. הנזיר אינו צריך להגיע למשכן או להיפגש עם הכהן כדי להיהפך לנזיר. את הנזירות הוא מקבל על עצמו במקומו שלו, בינו לבין עצמו. הנזיר גם לא מופרש מביתו בתקופת הנזירות אלא ממשיך לחיות עם אשתו ומשפחתו כבשגרה, ורק נזהר מלשתות יין ומלהיטמא למתים.

דרשת חז"ל שהבאנו מבהירה מדוע זה כך. ביהדות, נזירות היא תגובה של האדם למתחולל סביבו. היא פעולה של תיקון ולא פעולה של ניתוק. היא מבטאת תהליך של למידה ולא של ייאוש. לכן אין הנזירות תלויה בממסד הדתי. היא לא מעמד שמוצנח מלמעלה אלא תיקון שעולה מלמטה. את הנזירות יש לקיים כחלק משגרת החיים וכביטוי לרצון לקדשם. אם אדם חזה בחטא עליו להימנע מיין כדי להינצל מקלות הדעת. ההימנעות מטומאה למת תחזק את הקשר שלו אל החיים ותחדיר בו אופטימיות ותקווה.

הנזיר הוא האבטיפוס לאדם החכם שלומד מן העולם. ובכל הוא מהווה סמל עבור כל אדם, בכל עת ובכל תקופה. התגובות שלנו כיום אולי שונות משלו, אבל העיקרון נותר זהה. על כולנו להיות חכמים, הלומדים כל העת מן העולם.

*

זו הדרך לתיקון חברתי כולל. המשכן היווה אמנם בתקופת המדבר מקום מרכזי לבירור בעיות ולתיקון עוולות חברתיות, אבל אל המשכן הגיעו אנשים רק לאחר שהקלקול כבר נעשה. בכך דומה המשכן לבתי חולים או לבתי משפט בימינו, שאליהם מגיעים האנשים שכבר חלו או חטאו.

פרשיית הנזיר מלמדת על דרך אחרת לתיקון חברתי. אם האדם יתבונן בנעשה סביבו, יפקח עיניים לעבר המרחב הציבורי ויבקש ללמוד משם לקח, הוא יוכל לתקן את חייו עוד טרם בוא המחלה או הקלקול. ואם כולם יעשו כן, הרי שהחברה כולה תיהפך למוסרית יותר ופחות תהיה זקוקה לגורמי סמכות וכוח שיאכפו את מרותם עליה.

מסר זה נכון במיוחד לימינו, שבהם אנו חוזים מדי יום, בתקשורת ובעולם הריאלי, בעוולות וקלקולים. עד כמה הדברים נוגעים בנו ועד כמה הם עוברים לידינו? עד כמה אנו חווים אותם כאירוע מטלטל וכמה מהר אנו שוכחים אותם? חז"ל מורים לנו בהקשר הזה להיות אנשים לומדים. ללמוד לא רק מספרים אלא גם ובעיקר מן החיים. אם כל אדם שיפגוש בדבר שקר יקפיד לומר בעקבות כך יותר אמת; אם כל אדם שיראה מעשה אלימות יפגין בעקבות כך יותר רגישות כלפי האחר; החברה כולה תתעלה ותתוקן.

לא צריך להיות נזירים לשם כך. מספיק להיות אנשים חכמים, היודעים להתבונן בעולם ולהסיק מסקנות. ואולי מספיק פחות מכך; שפשוט נהיה אנשים שאכפת להם מהעולם ובעיקר מעצמם.