הסימנים שבדרך

באחת מהרצאותיו, מספר המרצה הפופולרי סיימון סינק, כיצד צעד פעם אחת עם חבר בסנטרל פארק, וראה דוכן שמחלק בייגלים בחינם. סינק הציע לחבר ללכת יחד ולקחת בייגל, אך החבר דחה אותו בטענה שהתור ארוך מדי ואין לו כוח לחכות. כאן, טען סינק, אפשר לזהות את סוג האדם שהנך: "בעוד אני ראיתי את היעד שרציתי להשיג והתמקדתי בו, אותו חבר ראה את הקושי בדרך לשם וויתר". זהו ההבדל, לשיטתו, בין מי שמצליח בחיים ומי שלא.

מרצים ומאמנים דוחקים בנו למצוא את הייעוד שבחיינו ולחתור להשיגו, גם אם הדרך אליו רצופת מכשולים. אין דבר העומד בפני הרצון, הם טוענים, ואם רק נדבוק בשליחות שלנו ונפעל למענה, בסוף נצליח להשיג אותה. כדוגמה הם יביאו לנו סיפורים על אנשים פורצי דרך, שהאמינו בחלום שלהם ומימשו אותו, חרף כל הקשיים שבהם נתקלו בדרך.

הסיפורים הללו והטיעון כשלעצמו בהחלט מעוררים השראה. אבל יש בהם בעיה מרכזית אחת. כשאנו מוכווני מטרה, ברור מדוע אסור לנו לתת לקשיים שבדרך להרתיע אותנו. עלינו לא לפחד מנפילות אלא להמשיך ולנסות פעם אחר פעם עד שנשיג את הייעוד שלנו. אבל כל זה נכון עבור אנשים שיודעים מה הם רוצים להשיג. ומה יעשו אלה שלא בדיוק יודעים מה הייעוד שלהם? מה יעשו אלה שמשמעות חייהם איננה ברורה?

דומני שגיבורי המקרא היו אנשים כאלה. כשאלוהים ציווה את אברהם "לך לך" הוא לא אמר לו בדיוק להיכן ללכת. יעקב שברח לחרן מפני אחיו, לא ידע אם וכיצד ישוב משם. וכשמשה נשלח לגאול את ישראל, לא נאמר לו כיצד ייראו החיים לאחר מכן. הגיבורים הללו לא היו אנשים שיכלו לצייר באופן מדויק היכן הם יהיו עוד כך וכך שנים. הם היו אנשים מחפשים, שחייהם התעצבו תוך כדי תנועה. לכן הם פחדו ולעתים גם התייאשו. הדרך עבורם היתה חלק מן החזון. היא שעיצבה את עולמם.

כך, אני מאמין, גם רובנו חיים. מעטים האנשים שיודעים מגיל צעיר מה הם רוצים להיות. רובנו לא יודע מה השליחות שלו בחיים וכיצד יממש את עצמו בצורה מלאה. את חלום חיינו את מוצאים תוך כדי תנועה. אנו יוצרים ופועלים בעולם, ומתוך העשייה שלנו אנו למדים מה נכון עבורנו והיכן אנו מממשים את הפוטנציאל הגלום בנו. במציאות הזו, לא נכון שצריך תמיד להתגבר על הקשיים שבדרך. קשיים והתנגדויות עשויים להיות סימן עבורנו מה הכיוון שאליו אנו צריכים ללכת. לעתים עלינו לשנות כיוון תוך כדי תנועה ולדייק את עצמנו יותר. אם נסתכל על הקשיים רק כדבר שיש להתגבר עליו, ייתכן שנחמיץ את ייעוד חיינו.

תובנה זו היא שעומדת בסוד פרשת 'בלק'. בלשוננו, היה אפשר להכתיר את הסיפור על בלעם כפרודיה. פעם אחר פעם, גדול הקוסמים לא מצליח לקלל את ישראל ומביא את התוצאה ההפוכה ממה שנשכר לעשות, עד שהוא מגורש בבושת פנים ממואב. אך מה גרם לו ליפול בצורה מבזה שכזו? כיצד לא הבין שאלוהים לא ירשה לו לקלל את עם ישראל? פרשייה חידתית אחת בלב הפרשה עשויה להאיר את העניין.

*

אנו מצויים רגע לאחר שאלוהים התיר לבלעם ללכת עם שרי מואב. בתחילה בלעם קיבל סירוב, אך לאחר שהוא התעקש אלוהים ויתר לו: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". היינו מצפים לקרוא מיד כיצד בלעם בא למחנה ישראל ושם מנסה לקלל את ישראל, אבל התורה משהה את העלילה לטובת סיפור ביניים, המתמקד במה שקרה לבלעם בדרך:

ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתונו וילך עם שרי מואב. ויחר אף אלוהים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטותה הדרך.

הפרשה ממשיכה ומתארת כיצד ממשיך המלאך לחסום את דרך האתון גם בפעם השנייה, וזו נאלצת שוב לנטות מן הדרך וללחוץ את רגלו של בלעם אל הקיר. בלעם שוב מכה אותה, והמלאך שוב חוסם את דרכה, עד שהאתון נאלצת לעצור ולרבוץ במקומה, ובלעם מכה אותה שוב, בפעם השלישית. אז פותח אלוהים את פי האתון, שפונה לבלעם בתוכחה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים... הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא".

בלעם מודה לדבריה של האתון, ואז מאפשר לו אלוהים לראות את מה שחסם את דרכה:

ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויקוד וישתחו לאפיו... ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. וילך בלעם עם שרי בלק.

זוהי פרשייה מוזרה. לא רק שאתון מדברת בה, אלא שבלעם עונה לה, כאילו שיחה עם בעלי חיים היא דבר טבעי ושגרתי. אבל התהייה הגדולה יותר נוגעת לפן הספרותי. אם בסופה של הפרשייה, התיר המלאך לבלעם ללכת עם שרי מואב, כפי שהיה בהתחלה, מדוע היה צורך בכל העיכובים הללו שבדרך? כיצד שינתה פרשייה זו את מהלך הסיפור?

*

כבר גדולים וטובים עמדו על כך שפרשייה זו מהדהדת סיפור אחר במקרא, שללא ספק עומד ברקע שלה. המדובר בסיפור העקידה. ההקבלות בין הסיפורים בולטות: בלעם קם בבוקר וחובש את אתונו בדיוק כמו אברהם בעקידה: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו". עם בלעם הלכו שני נערים, כמו אברהם שהלכו עמו שני נערים. המוטיב המרכזי בפרשת האתון הוא הראייה, בדומה לעקידה שבה אברהם רואה את ההר ואת האיל ואף קורא את שם המקום "ה' יראה". אל בלעם מתגלה מלאך ה', שמעכב אותו מלבצע את שליחותו, בדומה לאברהם שמלאך ה' עוצר אותו רגע לפני שהוא שוחט את בנו: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... אל תשלח ידך אל הנער".

אבל דווקא הדמיון בין הסיפורים מדגיש את ההבדל ביניהם. בעוד אברהם שמע את קולו של המלאך שעצר אותו מלבצע את העקידה, בלעם לא ראה את המלאך שעמד לנגדו. רק התערבות אלוהית גרמה לו לראות המלאך "ויגל ה' את עיני בלעם". פעולה זו באה בסמיכות לפעולה היחידה האחרת שעשה כאן אלוהים, "ויפתח ה' את פי האתון". בכך מדגיש הכתוב שכמו האחרונה, גם הראשונה היתה מעשה לא טבעי. כמו שאתון דיברה כך אלוהים עשה שבלעם יראה.

וזהו ככל הנראה המסר של הסיפור עבור בלעם. אלוהים מבקש לערער את בטחונו של בלעם, שחושב שהוא יודע הכל ורואה הכל. בלעם לא לוקח ברצינות את הסטיות של האתון מן הדרך ואת העובדה שרגליו נמחצות אל הקיר. מבחינתו אלו עיכובים חסרי פשר, שעליהם צריך להתגבר. לכן הוא מכה את האתון פעם אחר פעם. רצונו הוא להגיע כמה שיותר מהר אל היעד כדי למלא את שליחותו.

אבל האתון, שהיא יצור חסר דעת, חכמה ממנו. היא אומרת לו שעליו ללמוד מן הניסיון ולהבין שלא סתם היא סוטה מן הדרך; שלא לחינם יש עיכובים. משהו עוצר אותה, עוצר אותו. אבל בלעם מסרב לשים לב לכך. אם היה נביא אמת, היה בלעם מבין את הסימן שבדבר ושב לאחריו. אבל שוב בלעם מתעקש, ובמקום להבין שאין לו סיכוי להצליח בשליחותו, הוא שואל את המלאך אם להמשיך. והמלאך מוותר לו, כפי שאלוהים ויתר לו, אך מתרה בו שהוא יאמר רק מה שאלוהים יגיד לו לומר.

אם היה בלעם קשוב לנאמר לו הוא היה צריך כבר כעת להבין שהוא לא יצליח לקלל את ישראל. אבל בלעם לא מקשיב ולא רואה. הוא פותר את העיכובים במכות במקום להבין שגלום בהם מסר עבורו. חז"ל כינו את מהלכיו בביטוי "השנאה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה, ח). הלהט שלו לקלל את ישראל גרם לא לפעול בחוסר שיקול דעת, למטה מדרגת אתון.

*

הפוך מבלעם היה אברהם. אברהם אמנם קיבל ציווי מפורש לעקוד את בנו, אבל למרות זאת הוא המשיך לאחוז בספק ולחפש סימנים בדרך. כשיצחק שואל אותו בדרך "איה השה לעולה", אברהם עונה "אלוהים יראה לו השה", כאומר: אני מחכה שאלוהים יראה לי את הדבר הנכון לעשותו. וכשהוא על ההר, אוחז בסכין ומצוי בשיא האקסטזה הדתית, אברהם מצליח לשמוע את המלאך הקורא לו לעצור.

זה לא דבר המובן מאליו. הלהט הדתי והביטחון העצמי משתיקים בנו הרבה פעמים קולות של ביקורת עצמית והקשבה למה שקורה סביבנו. אבל אברהם היה מספיק עניו כדי להיות פתוח וקשוב לאפשרות שיכול להיות אחרת, שהוא טעה בהבנת רצון האלוהים. לכן מיד לאחר שהמלאך עצר אותו, הוא נשא עיניו, ראה את האיל בסבך, והבין שזה מה שעליו לעשות: להעלות את האיל לעולה. אם היה הולך בדרכו של בלעם, יצחק לא היה ניצל.

חכמי ישראל מזהים בבלעם תכונות של גאווה: "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" (אבות ה, יט). מן הסיפור המקראי הוא אמנם מצטייר כאדם יהיר וזחוח, המעיד על עצמו שהוא "יודע דעת עליון". יש בתכונות אלה כדי להלך קסם על אנשים רבים, שהופכים אותו למנהיגם. אבל סיפורו של בלעם מלמד אותו שסופו של אדם שכזה ליפול. בעוד הוא חשב שהוא ינצח את המציאות, המציאות הביסה אותו.

כפי שבלעם היכה את אתונו שלוש פעמים שלא בצדק, כך הוא ינסה לקלל שלוש פעמים את ישראל ללא הצלחה. וכשם שהאתון הוכיחה את בלעם על התנהגותו, כך גם בלק עתיד להוכיח אותו על כשלונו. ללמדנו, שמי שלא קשוב לדרך ייכשל באותה צורה גם ביעד.

וזהו שורש הפרודיה. הקוסם שלקה בביטחון יתר, שהיה כה מרוכז במשימה שנטל על עצמו, לא הצליח להוציא מפיו את המילים שרצה. הוא שידע דעת עליון לא ידע את מה שאתונו ידעה. רוחו הגבוהה הפכה אותו ליצור נמוך מאתון.

*

סיפור בלק ובלעם לא התרחש בתוך מחנה ישראל, ואלמלא נכתב, כנראה שלא היינו שומעים עליו. הוא בכל זאת נכתב כדי לשדר מסר עבור האדם מישראל.

הביטחון העצמי העודף, הרדיפה הבלתי מתפשרת אחר יעדים ומטרות, תוך התעלמות מן הדרך, יש בהם מן העבודה זרה. אמונה באלוהים, כפי שניסח זאת בצורה יפהפייה הרב יונתן זקס, אינה מספקת לאדם וודאות אלא נותנת לו את האומץ לחיות ולהתקדם גם במציאות שאינה וודאית. אין אדם שיודע מה יהיה בעתיד וכיצד ייראו חייו עוד עשר שנים. מי שנועל את עצמו על עתיד מסוים, עלול ליפול.

את דרכנו יש לעצב לאור דמותם של גיבורי המקרא העבריים. חושים נבואיים לא כלאו אותם בציור מסויים של המציאות אלא גרמו להם לפתוח עיניים ולהתבונן כל העת מה הסביבה מלמדת אותם. לעתים חוו קשיים, שעליהם היו צריכים להתגבר; אך לעתים שמעו את הקולות שגרמו להם לעצור. זוהי ענווה אמיתית, שהיא מצד אחד מונחית שליחות ותחושת ייעוד לתקן את העולם, אבל מצד שני ערה מספיק לנעשה סביבה כדי לבחון כל העת את אמונותיה, להשתנות ולעתים לעצור.

רק מי שאוחז בדרך המאוזנת הזו יגיע בבטחה אל היעד. מי שלא יהיה מוכן להתאמץ ולעמוד בתור כשצריך, לא ישיג לעולם את הבייגל שבקצה. אבל מי שיבזבז את כל יומו בתור לבייגל, עלול להחמיץ הזדמנויות אחרות שיכול היה לממש בזמן הזה. המציאות מורכבת וכך גם הם חיינו. האמונה קוראת לנו לנוע קדימה למרות הקושי אך גם להיות קשובים למניעות ולעיכובים. מי שלא ינהג כן, עלול בסופו של דבר להפוך לפרודיה של עצמו.