זכות בנים / לפרשת אמור

לכל יהודי יש זכות אחת שאי אפשר לקחת ממנו - זכות אבות. מעלתנו כיחידים וכעם נובעת בראש ובראשונה מכך שאנו צאצאים למשפחת אברהם, אשר כרתה ברית עם אלוהים, ולאחר מכן הפכה לעם מיוחד, שהפך את תיקון העולם בצל האמונה באלוהים לייעוד חייו. חיינו העכשוויים וגורלנו בכלל, תלויים במידה רבה בסיפור הזה. השנאה כלפינו, כמו גם ההצלחות הגדולות שלנו כעם, נובעים מאותו ייעוד היסטורי שמוטבע בנו.

זכות אבות היא זו שמבטיחה את עתידנו. כבר בסיפורו של יצחק, אלוהים מבטיח לו את ברכתו בזכות אברהם אביו: "אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". בנו, יעקב, שחוזר לארץ לאחר שנים רבות בבית לבן, זוכה בהבטחה לירושת ארץ, בזכות ההבטחה שניתנה לאבותיו, אברהם ויצחק: "הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה".

זכות אבות היא גם לעתים הדבר היחיד שמציל אותנו. עם ישראל, שהשתעבד במצרים משך מאות שנים, זכה להיגאל בזכות ברית אבות, וגם בעתיד, כשעם ישראל יגלה מארצו, הוא ישוב וייגאל בעיקר בזכות ייחוסו: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר... וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגויים להית להם לאלוהים".

הייחוס כלפי מעלה, לדורות עברו, הוא אפוא מקור כוח עבורנו. הוא שקושר אותנו לסיפור ההיסטורי של העם היהודי, והוא שמעניק לנו זכות ומעלה, גם כשאנו לא ראויים להן. וכמו במישור הלאומי כך במישור הפרטי - להיות צאצא של אישיות מיוחדת זהו מקור גאווה עבורנו כיחידים, הגם שלא עשינו דבר כדי לזכות בכך.

אבל אני מבקש לטעון שגם הצד השני נכון. כשם שיש "זכות אבות" כך עשויה להיות לנו "זכות בנים". ייחוס פועל לא רק כלפי מעלה אלא גם כלפי מטה, בכיוון הילדים והצאצאים. וכשאחד הצאצאים זוכה במעלה, הדבר מקרין אחורה, על אבותיו. זו ההזדמנות הגדולה שטמונה בהורות, ואת זאת מלמדת פרשת 'אמור'.

*

פרשת 'אמור' מוקדשת בראשיתה לקדושת הכהנים. היא מזהירה אותם לבל ייטמאו למת ויחללו את קדושתם. אבל פתיחתה לא-שגרתית. אנו מוצאים בה ציווי הכתוב בניסוח מיוחד, שכמותו לא מצאנו במקרא:

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו."

שלוש אמירות לפנינו. האמירה הראשונה של אלוהים למשה מצויה לרוב במקרא. גם האמירה השנייה, של משה לכהנים, מצאנו כמותה. אבל מה פשרה של האמירה השלישית – "ואמרת אליהם"? במה היא מוסיפה על האמירה הקודמת?

חז"ל הבינו מכך שלאמירה של משה יש שני נמענים, כפי שהביא רש"י: "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים". הווה אומר: האמירה הכפולה כאן מסמלת אזהרה מיוחדת בעניין זה, השמה דגש לא רק על הכהנים הבוגרים אלא גם על הכהנים הקטינים. על הגדולים לדאוג לכך שגם הקטנים לא ייטמאו למת, וישמרו על קדושתם. אם כך פירוש הפסוק, ייתכן שהמקרא מרמז כאן לאמירה מתגלגלת - משה נצטווה לומר לכוהנים, שנצטוו לומר לילדיהם, לבל ייטמאו למת.

ממקורות שונים, חז"ל למדים שאזהרה לקטנים לא ניתנה רק בקדושת הכהנים אלא בעוד עניינים שבתורה, כמו מאכלות אסורים. "אם המבוגר מכשיל את התינוק באיסור, אפילו הוא קטן בן יומו, המבוגר עובר באיסור תורה", סיכם עניין זה הרב אליעזר מלמד בספרו 'פניני הלכה'. "שצוותה התורה שלא להכשיל את הקטנים באיסורים, כגון שלא להאכיל אותם שרצים ודם, וכן לא לטמא כהן קטן".

הלכה זו מעמתת אותנו עם נטייה שקיימת אצל לא מעט מבוגרים, לתת לקטנים לבצע איסורים הלכתיים עבורם במקרי דחק ושעת לחץ. הדבר קורה לא אחת בשבת, כאשר הורים נותנים לילדיהם הקטנים להדליק או לכבות אור עבורם או לעשות מלאכות אחרות. ההלכה קובעת שדבר זה אסור, שכן אין לתת לילדים קטנים לעבור על איסורים עבור המבוגרים, הגם שמדובר בילדים קטנים שעוד לא הגיעו לגיל חינוך.

אבל מה עומד מאחורי רעיון השמירה על הקטנים? מדוע יש להקפיד שגם ילד קטן, חסר דעת, יימנע מטומאה ואיסורים?

*

את הרעיון שעומד ביסוד האזהרות הללו ניתן ללמוד מדין בת כהן, הכתוב בהמשך בפרשה:

"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף."

דין חמור קבעה התורה לבת כהן שזינתה, יותר מאישה רגילה מישראל (על פי חכמים מדובר באישה שזנתה כשהיתה ארוסה או נשואה, אבל לא פנויה), והדבר אינו מובן מאליו. בת כהן אינה קדושה כמו אחיה הכהנים. אין עליה איסור להיטמא למתים. ובכל זאת, הכתוב מחמיר בדין שלה, אם זנתה. הסיבה לכך כתובה מפורשות בפסוק. אין זה המעמד שלה שנפגע כאן אלא מעמדו של אביה: "את אביה היא מחללת - חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו 'ארור שזו ילד, ארור שזו גדל'" (רש"י שם).

כאן אנו נחשפים למערכת היחסים המורכבת שבין כהנים לילדיהם, ובכלל בין כל אדם לבין הוריו. מסתבר שייחוס איננו רק מעניק זכות אלא גם מטיל אחריות. כשם שילד יכול ליהנות מהייחוס של הוריו, כך הוא, במעשיו המקולקלים, יכול לפגום במעמדם שלהם. בת כהן שזונה, פוגעת באביה ומחללת את קדושתו. לכן מוטל עליה עונש חמור. וכך גם כל אדם. ילד קטן שעושה איסורים, איננו פועל רק לעצמו. ילד הוא הייחוס של הוריו, ולכן מה שהוא עושה רשום במידה מסוימת על שמם. לכן אסרה ההלכה על הורים לגרום לילדיהם לעבור על איסורים. האיסור אז חתום גם על שמם.

אבל אחריות חלה גם על הצד השני. לא רק הילדים צריכים להיזהר מלפגום בייחוס של הוריהם, גם ההורים צריכים להיזהר לא לא לפגוע בייחוס של ילדיהם. צד זה נלמד אף הוא מן הכהן:

"ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו."

כהן, שאינו שומר על מעמדו ונושא אישה גרושה, איננו מחלל את עצמו. עיקר הפגיעה היא בילדיו, אשר ייחשבו לכהנים חללים בעקבות מעשיו, ויאבדו את זכויותיהם בכהונה. כאן משתקפת האחריות של ההורה ביחס לילדיו. מעשים שלו עלולים לפגוע בצאצאים שלו, גם אם הם לא מכוונים אליהם ישירות. קלקול שלו מכתים את הילדים, מעצם הייחוס הקושר ביניהם, והדבר מטיל אחריות כבדה על ההורה להימנע מכך.

ייחוס פועל אפוא לשני הכיוונים – למעלה ולמטה. ילד יכול לחלל את קדושת הוריו, והורה יכול לחלל את קדושת ילדים. לכן קבעה התורה אזהרה מיוחדת לכהנים בלשון כפולה – אמור ואמרת. ללמדנו שהאחריות היא הדדית, של גדולים וקטנים יחד. וכפי שהדבר נכון ביחס לכהנים, כך הוא נכון לכלל עם ישראל באיסורים הנוגעים אליהם, כפי שראינו.

*

אבל יש גם צד חיובי לסיפור. הייחוס הכפול נכון לא רק ביחס לאיסורים אלא גם ביחס לזכויות. אנשים מתגאים בדרך כלל בייחוס שהעניקו להם הוריהם, בהיותם צאצאים למשפחה מיוחדת. אבל בספרות חז"ל מצאנו גם גאווה הנובעת מייחוס שכלפי מטה. המשנה באבות (ב, ח) מספרת על חמשת תלמידיו של רבן יוחנן זכאי ומונה את שבחיהם. רבי יהושע בן חנניה מצויין שם במידותיו התרומיות, ועליו אמר רבן יוחנן בן זכאי: "אשרי יולדתו". פשרו של ביטוי זה, השגור עד היום, הוא שרבי יהושע בן חנניה היה כה אהוב על הציבור, כך שהביא אושר לאמו שילדה אותו וששמחה בו. כך פועל הייחוס החיובי מצד הילדים על הוריהם, כאשר האחרונים מתהדרים בהצלחת ילדיהם.

בספרות ההלכה והמנהג, הייחוס החיובי מלמטה מלמעלה התקבע אולי בצורה המובהקת ביותר בריטואל הקדיש. במקורו, הקדיש תוקן עבור שליחי הציבור, כטקסט שמפריד בין חלקים בתפילה. אך מדרש, המופיע בספר הכלבו מן המאה ה-13, מספר על סגולת הטקסט הזה, כשהוא נאמר על ידי צאצאיו של נפטר:

"פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד, שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו. אמר לו: 'בני, כל זה למה לך?' אמר לו: 'רבי, כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון'. אמר לו: 'ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה?' אמר לו: 'אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי."

מדרש זה הפך את הקדיש לטקסט המזוהה ביותר עם אבלים. אפילו יהודים, שאינם שומרי מסורת ואינם פוקדים כלל את בית הכנסת, מקפידים לאמרו בשעת אבלם. קשה להסביר מה יש בטקסט הנעלם הזה, שפורט על רגשי הצער והאבדן. אבל הוא יוצר רושם וגם תחושה שיש באמירתו כדי להועיל משהו לנשמת הנפטר. זו הדרך שבה יכולים הילדים לזכות את הוריהם גם לאחר פטירתם. המלים קושרות את הילדים לעולם הנשמות ומחברות אותם בצורה פנימית להוריהם.

הקדיש ודומיו מבססים את מה שאני מכנה כ"זכות בנים". כאמור, המקור לכך הראשוני לכך נלמד מדיני הכהונה, המציגים את קדושת הייחוס. אבל הדבר נוגע, כפי שראינו, לכל אדם מישראל. לכל ילד ניתן הכוח להעלות ולהאדיר את שם הוריו, בחייהם ולאחר מותם. הייחוס המשפחתי קושר בין דורות, והוא מטיל אחריות וגם מקנה מעלה לשני הכיוונים. ילדים עשויים לחלל את הוריהם אבל גם לרומם ולהעצים אותם.

*

לא כל אדם מצליח להגיע להישגים בחייו, ולא כל אחד זוכה בכבוד והכרה. אך פרשת 'אמור' מלמדת שלא בכך נחתם גורלנו. יש לנו הזדמנות להשיג ולתקן את מה שלא הצלחנו בעצמנו, וזאת באמצעות הצאצאים שלנו. להיות הורה זו חובה ואחריות, שלצידן זכות והזדמנות. ילדינו ונכדינו הם ההזדמנות שלנו להותיר חותם טוב יותר בעולם, מזה שאנחנו הותרנו בו. הם הסיכוי שלנו לתת מה שאנו לא הספקנו להציע. ילדים הם ההזדמנות השנייה שניתנה לנו לחיות את חיינו.

לכן כשבני הקטן חד לי פעם חידה, שאת תשובתה לא ידעתי, ובתרועת ניצחון הוא אמר לי 'אבא, אתה רואה? אני יודע יותר ממך', חייכתי ואמרתי לו: 'הלוואי, בני, הלוואי. כל רצוני הוא שתהיה חכם ממני, גדול ממני, מוצלח ממני. זו תהיה תפארתי. אתה הזכות שלי'.