טוב לחיות מחוץ לגן עדן / לפרשת בראשית

האם אנחנו רוצים לחיות בגן עדן? ומי לא ירצה בכך? הרי גן עדן הוא מקום התענוג הגבוה ביותר שיכול להיות. שם נזכה לכל הטוב שאלוהים יכול להעניק לנו. במיוחד כשעל פי פרשת בראשית, לא מדובר במקום רוחני אלא במקום גשמי, עם עצים ונהרות וכל טוב.

אבל אם גן עדן הוא המטרה של החיים שלנו, אז מה המשמעות של החיים שלנו כאן – בעולם הזה? האם הם חיים שבדיעבד? האם היצירה האנושית, הלימוד, ההשכלה, הזוגיות והמשפחה, החברים והחסד, תיקון העולם, כל מה שאנו מוצאים בו ערך – כל אלה הם רק אמצעי ולא מטרה?

אכן, הנצרות הביעה ייאוש מחיי העולם הזה. בתפיסתה, חיי העולם הזה יסודם בחטא. הרי האדם גורש מגן עדן בגלל חטאו, והדרך חזרה לשם נחסמה עבורו. מכאן שחיי כולנו בעולם הזה יסודם בחטא שזקוק לכפרה. רק מי שיאמין במשיח הצלוב, יזכה לחסד האלוהים שישיב אותו בחזרה לשערי גן עדן. מי שלא, יטבע בעולם המקולל שלאחר החטא.

לכאורה סיפור גירושו של האדם מגן עדן מוכיח את טענת הנצרות, שחיינו כאן הם רק בדיעבד, חסרי תכלית כשלעצמם. אבל מסתבר שקריאה מעמיקה בפשוטו של מקרא מלמדת אחרת. סיפור היציאה מגן עדן הוא לא סיפור של ייאוש מהחיים אלא של התבגרות וייעוד. האדם לא רק גורש מן הגן אלא גם נשלח ממנו כדי למלא שליחות שלשמה נברא. כדי להבין זאת, יש לקרוא את הסיפור מהתחלה.

*

סיפור גן עדן משתלב בסיפור הבריאה השני, המנוסח בפרקים ב' ו-ג' של ספר בראשית. על פי סיפור זה אלוהים בתחילה ברא עולם ריק מצמחיה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". נקודת המוצא היא אפוא שיש עולם עם כישרון פוטנציאלי להשבחה. אלא שכדי שהאדמה תצמיח את יבולה צריך שניים – אלוהים שימטיר מים מלמעלה ואדם שיעבוד את האדמה מלמטה. רק בשילוב כוחות ביניהם העולם ייתן את פירותיו. ואמנם, מיד לאחר מכן אלוהים בורא את האדם "עפר מן האדמה", כדי שיעבוד אותה.

אלא שאז מתחוללת תפנית מפתיעה. אלוהים מחליט לנטוע גן בעדן, ומציב שם את האדם אשר ברא. מה אמור האדם לעשות שם? קשה לדעת. מסתבר שאלוהים עשה עבור האדם את העבודה: "ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל... ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". אם בעולם הזה, הן האדם והן אלוהים היו צריכים לעבוד יחד כדי שהיבול יצמח, בגן עדן לא היתה בעיה כזו. אלוהים הצמיח בעצמו עצים מן האדמה ונהר השקה אותם דרך קבע. מה נדרש אלוהים לעשות במקום שלא זקוק למטר? מה נדרש האדם לעשות במקום בו הכל צומח מאליו? מסתבר שפעולות של תחזוקה בלבד, "לעובדה ולשומרה".

אך מדוע הוצב האדם במקום כזה? מה היתה תכלית חייו במקום שאינו זקוק למטר השמים וכל הצמחייה קיימת מאליה?

רמז לתשובה ניתן למצוא בכינויו של האדם הנברא. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". מהי 'נפש חיה'? מהמשך הסיפור אנו למדים שבתואר זה כונו החיות: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". הווה אומר: האדם בראשית יצירתו היה במדרגת בעל חיים (מכאן רמז לאבולוציה) ולא היה מוכשר לייעודו לעבוד את האדמה. על כן לא היה לו מקום בעולם אלא בגן עדן, יחד עם שאר החיות, שאיתן אלוהים רצה לזווגו. זהו המקום שבו כל בעלי החיים יכלו ליהנות מעולם מתוקן שנברא מוכן בעבורם.

ובכל זאת, האדם היה שונה. הוא היה אמנם נפש חיה, אבל היתה בו גם "נשמת חיים" שהקנתה לו מעלה אחרת. זהו הרקע לחטא עץ הדעת.

*

האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע מבלבל, שכן הוא אינו עונה על המאפיינים הרגילים של החטא. חטא נתפס בדרך כלל כמעשה שלילי ורע אשר פוגע בראש ובראשונה באדם עצמו. עשייתו משפילה את האדם וההימנעות ממנו שומרת על מעמדו. אך האכילה מעץ הדעת איננה כזאת. "דעת טוב ורע" היא דבר חיובי עבור האדם, שכן היא אחד ממאפייניו של אלוהים.

מי שטען זאת היה הנחש: "כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". אין אלו דברי שקר. לאחר חטאו של האדם, אלוהים עצמו מעיד: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כשהוא חוזר כמעט מילה במילה על דברי הנחש. באכילה מעץ הדעת קנה האדם אפוא מדרגה אלוהית, אשר הפכה אותו על פי הטרמינולוגיה של סיפור הבריאה הראשון, לבעל צלם אלוהים, לאישיות בעלת תבונה.

מדוע אם כן נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת, והרי זהו דבר חיובי עבורו? אני סבור שכאן טמון הפרדוקס הבסיסי של הסיפור כולו. אדם שפועל באופן סתמי או שמציית להוראות שנותנים לו, אינו מפגין בכך עצמאות תבונית. גם בעלי חיים או רובוטים נוהגים כך. כדי שאדם יבטא עצמאות מחשבתית ("ממנו לדעת טוב ורע") עליו להתמודד עם החובות והאיסורים המוטלים עליו, ולעתים גם לסרב. אנו מכירים זאת מחינוך ילדינו. ילד קונה את עצמאותו רק כאשר הוא בוגר דיו להתמודד עם האיסורים שהחברה או ההורים מטילים עליו ולעתים להתנגד להם. הגבולות שאנו מציבים לו אינם מצמצמים את מרחבי האישיות שלו אלא דווקא מעצימים אותו. באמצעות ההתמודדות שלו עם הגבולות, שלעתים באה בצורה של התנגדות ומרי, הוא מפתח את אישיותו וקונה את עצמאותו. ילד קטן, שפועל רק מכוח האינסטינקט או שהוא מציית באופן אוטומטי, ללא כל ביקורת, לכל הנאמר לו, סימן שעדיין הוא לא בוגר דיו.

זו הסיבה שאלוהים אסר על האדם לאכול מעץ הדעת. עצמאות מחשבתית ניתן לקנות רק באופן עצמאי, לא באף דרך אחרת. אלא שכדי להשיגה יש צורך בהפעלת ביקורת, תהייה, התנגדות וסירוב, לא בציות עיוור. לכן אסר אלוהים על האדם הגולמי שברא זה כעת לאכול מעץ הדעת, כדי לגרום לו להתמודד עם האיסור ולעבור עליו. רק בדרך הזו יכול היה האדם לזכות במעלת הדעת. זה לא פרי העץ שהעניק לו מעלה זו באופן פלאי אלא הפקפוק של האדם באיסור והעבירה עליו.

חטא עץ הדעת הוא אפוא חטא ברמה הפשוטה, שעליו נדרש האדם לשאת באחריות ולהיענש. אבל בעומקם של דברים הוא היה מתנה לאדם, בכך שהקנה לו עצמאות מחשבתית. היה זה תהליך של התבגרות עבור האדם שהפך באמצעותו מ"נפש חיה" לאישיות אוטונומית היודעת טוב ורע. זה ההסבר העמוק לכפל הפנים של הסיפור, אשר מצד אחד מספר על חטא אך מצד שני מצייר את האדם כמי שהפך להיות בעל 'צלם אלוהים' בעקבותיו.

*

בדרך הזו ניתן להבין את פניה הכפולות של היציאה מגן עדן, אשר מצד אחד מתוארת כעונש ומצד שני כשליחות:

ויאמר ה' אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

הגירוש מגן עדן אינו עונש סתמי. מרגע שקנה האדם את מדרגת הדעת, יש חשש שהוא יחשוב עצמו לאדוני העולם וישחית את דרכו. המרחק בין להיות במדרגת 'צלם אלוהים' לבין לחשוב עצמנו לאלוהים ממש, הוא קצר ביותר. על כן גזר אלוהים על אדם את המוות וגירש אותו מגן עדן שלא יאכל מעץ החיים. מטרת הגירוש היתה להזכיר לאדם את סופיותו ולהחדיר בו ענווה.

אבל הפסוקים מביאים הסבר נוסף ליציאה מגן עדן. על פי האמור באמצע הקטע, אלוהים לא גירש את האדם אלא שלח אותו מן הגן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. שילוח איננו עונש אלא ייעוד. ואמנם, רק כעת, לאחר שהאדם התבגר וקנה דעת ותבונה, הוא יכול לממש את שליחותו הראשונית, זו שלשמה נברא - לעבוד את האדמה ולפתח את העולם. את זה הוא יכול לעשות רק בעולם הזה, המקום ממנו הוא נברא והמקום שבאמת זקוק לו. במבט זה, השהייה בגן עדן הפוכה מכפי שהיא נתפסת כיום – היא לא מקום הקבע של האדם אלא רק שלב ביניים. גן עדן היה המקום שבו האדם התבגר וקנה את הכישרון למלא את ייעודו השלם בעולם הזה, מחוץ לגן.

*

סיפור גן עדן הוא לא רק סיפור שאירע לפני קרוב לששת אלפים שנה. סיפור גן עדן הוא משל לחיינו העכשוויים כעת. כולנו מתחילים את חיינו כתינוקות וילדים, בשלב שהכל ניתן לנו מן המוכן. אבל לא לשם כך נבראנו. כמו גן עדן, הילדות היא אולי תקופה מושלמת, אבל דווקא משום כך היא כל כך חסרה. אדם לעמל יולד, נאמר בספר איוב. רק בחיים עצמאיים, בהם אנו עובדים ויוצרים, עולים ונופלים, ונושאים באחריות למעשינו, אנו מבצעים את השליחות שלשמה נבראנו. אלא שכדי להגיע לשם עלינו לעבור תהליך של התבגרות, וכמו שכל הורה יודע, זה אינו תהליך קל. זה תהליך שכרוך בבדיקת גבולות ולעתים גם במרד. אבל זהו תהליך חיוני כדי שנגדל להיות מי שאנחנו באמת.

וכשם שהדבר נכון עבור החיים שלנו בעולם הזה כך הוא נכון עבור חיינו בעולם הבא. על פי המקרא, לא נבראנו כדי לנפוש בעולם הבא. גן עדן איננו המקום הטבעי שלנו. מטרתנו לחיות בעולם הזה, להצמיח ולקדם אותו. רק כאן אנו מממשים את מדרגת צלם אלוהים שבנו, אשר מעניקה לנו עצמאות תבונית ומטילה עלינו אחריות. לכן היהדות מעולם לא קידשה את המוות ולא דחקה במאמיניה למהר להגיע לעולם הבא. אדרבה, קבעו חכמים במסכת אבות ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". זהו הסדר הנכון – התיקון של העולם הזה גדול מחיי העולם הבא, אף על פי ששם ישנה הנאה ועונג שאין להשיגם כאן בעולם הזה.

טעתה הנצרות כאשר היא הבינה מסיפור גן עדן שחיי העולם הזה הם חיים שבדיעבד. חיינו כאן אינם תוצר של חטא אלא שליחות. היציאה מגן עדן אינה מבטאת ייאוש אלא הכרה במורכבותם של חיי השליחות, אשר גובים מאתנו מחיר אבל מעניקים לנו משמעות. חרף כל הקושי של החיים בעולם הזה, אין מקום אחר שבו אנו רוצים להיות. את גן העדן אנו משאירים לעתיד רחוק, הנעלם מן העין. את השלמות אנו מבקשים בעולם הזה, בעמל ובקושי הכרוכים בו, שבאמצעותם אנו מממשים את מי שהננו.