אני לא העם, אני לא היהדות / לפרשת קרח

ישנם מושגים שיצא להם שם רע, ולא בצדק. כיבוש, למשל. כיום יש למילה קונוטציה שלילית בעקבות השימוש הפוליטי שעושים בה. אבל למעשה כיבוש הוא מושג חיובי. "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", מברך אלוהים את אדם הראשון ואשתו. 'כבשת את ליבי', אנו אומרים לאדם שמצא חן בעינינו.

כך גם הדבר ביחס למושג 'מחלוקת'. מהללים היום אנשים שבורחים מן המחלוקת, ומציינים לגנאי אנשים שמעוררים מחלוקת או נתונים במחלוקת. ואולם כל הבקיא ולו במעט במסורת היהודית יודע שתורת ישראל צמחה מן המחלוקת. כבר במשנה הראשונה במסכת ברכות מופיעה מחלוקת, ומאז היא ממשיכה להופיע בכל התורה שבעל פה – מן התלמודים ועד ספרות האחרונים. לעורר מחלוקת זהו כינוי חיובי למי שמסוגל להשמיע דעה אחרת, לחשוב מחוץ לקופסה ולא להיכנע לקונצנזוס. כך העולם כולו מתקדם; בזכות אנשים שלא מסכימים, לא בזכות אנשים שאומרים את מה שמקובל לומר.

התלמוד הבבלי מספר שלאחר פטירתו של ריש לקיש, שהיה במשך שנים תלמיד-חבר לרבי יוחנן, תפס את מקומו רבי אלעזר בן פדת. כששאלו את רבי יוחנן כיצד הוא התלמיד החדש, קונן רבי יוחנן על כך שכעת, כל דבר שהוא אומר זוכה להסכמתו של התלמיד; ואילו הוא מתגעגע לתקופת ריש לקיש, שעל כל דבר שאמר היה מקשה ריש לקיש 24 קושיות. "הוכח לחכם ויאהבך", ניסח זאת בחדות שלמה המלך בספר משלי. החכם אוהב את אי ההסכמה. זה מה שגורם לו ללמוד ולהתקדם ולא להיתקע במקום.

*

אז מדוע אנו כה פוחדים מן המחלוקת? מדוע היא נתפסת כיום כדבר כה שלילי? התשובה היא מפני שראינו יותר מדי מלחמות אחים ואסונות שהתרגשו עלינו בעקבות מחלוקת. בגלל סכסוך לא פתור בין אחים ירדנו למצרים; בגלל חוסר הסכמה על תשלומי מיסים התפצלנו לשתי ממלכות – יהודה וישראל; ובגלל סכסוך על המלוכה בתקופת בית חשמונאי הכנסנו את מלכות רומא לארץ, שהחריבה לבסוף את בית המקדש השני. המחלוקת חוללה לאורך ההיסטוריה אסונות חסרי תקדים, ועל כן אנו פוחדים ממנה. רבים מעדיפים להישאר במרחב בטוח ולא להסתכן בהצתתה.

זהו לכאורה גם המסר הצומח מפרשת 'קרח'. קואליציה של אנשים וארגונים, בהובלת קרח, קמה מתוך העם והציתה את אש המחלוקת על משה ועל אהרן. טענותיהם לא היו חסרות בסיס. אנו עומדים לאחר חטא המרגלים, שבעקבותיו נגזר על בני ישראל שלא ייכנסו לארץ. לכאורה, האחראי המרכזי לכישלון הזה הוא משה, ששלח את המרגלים. האם אין משמעות הדבר שהוא כשל בתפקידו? האם זה מוכיח שיש להחליף הנהגה? ובכל זאת, מחלוקת קרח לא התקבלה. תוצאותיה היו הרסניות - מחנה קרח נבלע באדמה, מאתים וחמישים נשיאים נשרפו ומגפה פגעה בעם. לכאורה הוכח שאין לגיטימיות בהעלאת בקורת. אין מקום לערער על משה.

אבל האמנם זהו המסר הכללי של המקרא, להימנע ממחלוקת? הרי אלוהים עצמו הזמין את אברהם לחלוק עליו בנושא גורלה של העיר סדום לפני שהשמיד אותה. בפרשת 'בהעלתך' קראנו על אנשים שהיו טמאי מת בזמן הפסח, והתלוננו בפני משה על כך שגרע את חלקם בחגיגות. גם בהמשך ספר 'במדבר' נקרא על בנות צלפחד שמעוררות מחלוקת בנושא נחלת אביהן, מה שהופך לדרמה הלכתית מתגלגלת.

מחלוקת, אפוא, קיימת כבר בתורה ואפילו בהתנהלות מול משה. מדוע אם כן מחלוקתו של קרח אינה לגיטימית? מדוע לא הגיב משה בצורה עניינית לטענותיו של קרח אלא ביקש להעניש אותו ואת עדתו בצורה כה חמורה?

*

אני מבקש לטעון שהבעיה העמוקה במחלוקת קרח על משה לא היתה בעצם קיומה אלא בניסוח שלה. במחלוקות, יותר מתוכן הטענות חשוב הסגנון שבו הן נאמרות. המדיום של המחלוקת הוא המסר שלה. מסיבה זו מחלוקת קרח על משה לא היתה לגיטימית. האופן בו ניסח קרח את טענותיו חושף את הבעייתיות שבעמדתו.

טיעונו של קרח נגד משה מתמצה בשורה אחת:

כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

בחירת המלים של קרח כאן אינה מקרית. דף המסרים שלו מאד מדוייק, ומטרתו לעורר בעם תחושת מיאוס מהנהגתם של משה ואהרן באמצעות רמזים השתולים בו. "כל העדה כולם קדושים" מכוון לדבריו של משה עצמו, החוזרים מספר פעמים לאורך התורה, אודות הקדושה שכל העם יכול להשיג. כך, למשל, אמר משה בסוף פרשת 'שלח', במצוות ציצית: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". אם משה עצמו הודה שכל העם קדוש בעשיית המצוות, מדוע הוא נוטל יחד עם אהרן מדרגת קדושה גבוהה יותר?

המילים "ובתוכם ה'", רומזים למשכן, עליו אמר משה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". משה עצמו הודה שאלוהים שוכן בתוך כל העם ולא רק בתחומו שלו. מדוע אפוא לא יכול להיות כל העם שותף בקדושתו?

ההאשמה "מדוע תתנשאו" היא הכואבת ביותר. לאורך ספר במדבר נצטווה משה לשאת את ראש בני ישראל. כך בפרשת 'במדבר' - "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", וכן בפרשת 'נשא' - "נשא את ראש בני גרשון". קרח לוקח את מעשיו של משה ומשתמש בהם כנגדו. אם משה עצמו נישא, כלומר רומם, את כל עדת בני ישראל, כיצד הוא מרשה לעצמו להתנשא עליהם?

*

דבריו של קרח קצרים אך מתוחכמים. יותר משהוא מפנה אותם למשה, הוא מבקש לכבוש באמצעותם את לב העם, שדיבורים על שוויון קרובים לליבו. אבל כאן טמונה הבעיה, כי קרח לא ביקש בדבריו שום דבר חיובי עבור העם. הוא לא ייצג שום אינטרס עממי. מטרתו היתה אישית: לזכות במעמד עבור עצמו, כאשר הדיבורים על קדושת העם הם רק המסווה לכך. את זאת זיהה משה, אשר בחכמה רבה הגיב בהזמנת קרח ועדתו להקטיר קטורת ולבחון באמצעות כך מי הנבחר בעיני ה'. בהזמנה זו, הוכיח משה לכלל העם שקרח לא באמת ערער על מושג הבחירה כדי לדרוש קדושה לכולם; קרח השתמש בעם כדי לערער על זהות הנבחר ולדרוש את ההנהגה לעצמו.

זהו סימן ראשון למחלוקת שאינה לגיטימית. סגנונו של קרח היה פופוליסטי. מה הפופוליסט טוען? שהוא ורק הוא מייצג באמת את כלל העם. שהוא למעשה העם, ואילו השלטון הוא אליטה אויבת שהשתלטה על ההמון. אבל כפי שהבאנו בשם הרב יונתן זקס בדרשה לפרשת 'בהעלתך', ברבים מהמקרים אחריתו של הפופוליזם הוא הרודנות. אנשים שטענו שהם העם, הפכו בעצמם לשליטים אויבי העם. כי הפופוליסטים לא באמת מייצגים את העם; הם משתמשים בעם כדי לקדם את האינטרס האישי שלהם.

זה בדיוק מה שעשה קרח. קרח לא דיבר בשם עצמו; קרח הציג עצמו כמי שמייצג את כל העם. וזו הבעיה, כי אין אדם אחד שמייצג את כל העם. העם איננו ישות אחת. העם הוא ציבור, שבו יש מגוון רחב של אנשים צדיקים, בינונים ורשעים. יש בעם תומכים של קרח אבל יש בעם בודאי גם תומכים של משה. לכן אדם יכול לדבר רק בשם עצמו. הוא יכול לגייס תמיכה ציבורית ואפילו לייצג קהל או מגזר מסוימים, אבל לעולם הוא לא יכול לטעון שהוא ורק הוא העם. מי שטוען כן, מבטל בדבריו את הלגיטימיות של הצד השני, שכן זה מצטייר כמי שאינו חלק מן העם, כאויב שלו. לכן כבר מסגנון דבריו של קרח ניתן היה לזהות את הבעייתיות שבדבריו ואת הצביעות שטמונה בהם.

*

עד היכן הפופוליזם של קרח יכול להגיע, ניתן לראות בדבריהם של דתן ואבירם. גם הם מורדים במשה, וכשמשה קורא להם כדי לשמוע את דבריהם, הם מסרבים:

ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבר הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם. העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה.

אם דברנו על חוסר הלגיטימיות של הצד השני שטמון בטיעון הפופוליסטי, הרי שכאן הוא מתגלה במפורש. דתן ואבירם מסרבים בכלל לדבר עם משה. הם לא מוכנים לבא למקומו ולשטוח בפניו את הטיעונים שלהם, שכן בעיניהם משה הוא בכלל לא בר פלוגתא. כשלונו להכניס את עם ישראל ארץ הופך אותו לפסול מעיקרו.

זהו תוצר ישיר של הפופוליזם. גם דתן ואבירם מדברים לכאורה בשם כל העם, שמאוכזב מאי הכניסה לארץ. הדבר גורם להם לעוות את ההיסטוריה, לצייר את מצרים כארץ זבת חלב ודבש, ולבטא ייאוש ממשה. לכן הם בכלל לא מעוניינים לשמוע את משה. הפופוליסט לא מעוניין לנהל דיון ולא לשמוע את הצד השני. המחלוקת שהוא מנהל איננה נתפסת בעיניו כמחלוקת בתוך העם אלא מחלוקת שקיימת בין העם לאויבים חיצוניים המבקשים לפגוע בו. לכן הטרמינולוגיה שלו אלימה וכוחנית "העיני האנשים הם תנקר לא נעלה". הוא מבקש ניצחון ולא בהכרח את האמת.

*

זהו העניין שמבחין בין מחלוקת בונה למחלוקת הורסת. מחלוקת, גם אם היא חריפה, יכולה לבנות אותנו רק אם הנחת המוצא שלה היא שכל הצדדים שותפים במסגרת אחת. מי שמכיר בכך שעמדתו היא חלקית ומייצגת רק חלק מן האמת, הוא שיכול להיאבק על עמדותיו וכולנו נרוויח מכך. אך ברגע שצד אחד מחליט שהוא העם ואילו הצד השני זר לו ואויב שלו, המחלוקת תהיה הרסנית. במקרה כזה, ניצחון של צד אחד יוביל להפסד של כולנו.

כך קרה בתקופת בית ראשון, כאשר שבט יהודה ושבטי ישראל ראו עצמם כאויבים זה לזה. כך קרה בתקופת בית שני, כאשר צמחו בעם ישראל כתות שונות, אשר פסלו את הלגיטימיות האחת של השנייה. הנצי"ב, בפתיחה לפירושו 'העמק דבר' לספר בראשית, מפנה בהקשר הזה אצבע מאשימה דווקא לגדולי התורה שבאותו דור, אשר "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה", כלשונו, "אך לא היו ישרים בהליכות עולמים". התוצר היה חורבן בית המקדש:

מפני שנאת חנם שבליבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים... ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

את הטרמינולוגיה הזו ניתן למצוא למרבה הצער בקרבנו עד היום. אני חווה אותה על בשרי לא מעט, כאשר במקום להתייחס עניינית לדברים שאני כותב, יש שמכנים אותי בשמות גנאי שונים. רבנים שמחדשים חידושים או טוענים אחרת מן המקובל, זוכים לקיתונות של בוז. רב ראשי מכנה חבר כנסת 'אהבל', רק מפני שהוא סומך על פסיקה מסוימת של רבותיו. בפוליטיקה, צד אחד מצייר את הצד השני שהוא לא-יהודי או אויב היהדות. מנגד, הצד השני מטיח בצד האחר שהוא מהווה איום על העם כולו.

כך קורה כאשר כל צד בוויכוח מאמין שהוא זה שמייצג את כל העם או את היהדות בכללה. טיעון שכזה מציג ממילא את הצד השני כאויב מסוכן. כאשר מנהיג אומר ש"העם רוצה" או ש"היהדות אומרת" יש להתייחס לדבריו בזהירות מרובה. סימן הוא ששפת הפופוליזם בגרונו. שכן אין אדם שמייצג את כל העם. אין מי שיכול לדבר בשם כל היהדות. כל אדם הוא רק חלק מהסך הגדול שקוראים לו עם ישראל או תורת ישראל. האדם תמיד יהיה חלקי, ועל כן יוכל לייצג רק את עצמו.

זהו המפתח לכינון מחלוקת בונה. מחלוקת אמיתית דורשת צניעות ומתינות, והדבר מתבטא בראש ובראשונה במלים שאנו בוחרים לומר ובצורה שבה אנו בוחרים להתבטא. חשוב לזכור זאת במיוחד בימים אלה, כשרוח של בחירות באוויר. עם ישראל איננו צבוע בצבע אחד. יש בו ימין ושמאל, חילונים ודתיים, ועוד הרבה זהויות מורכבות. מי שרוצה את טובת כל העם, צריך בעצמו להיפתח לאפשרות שלא רק דעותיו שלו מייצגות את העם ולא רק מה שהוא חושב, זו היהדות. עם ישראל ותורת ישראל גדולים מכולנו, ואנו יכולים לכל היותר לזכות לקחת חלק בהם.