כשהמנהיגות הופכת לאספסוף / לפרשת בהעלתך

לאחר שתי פרשות וחצי של סידור המחנה, המסע לארץ מתחיל. החצוצרות מריעות, השבטים על דגליהם מתחילים תנועה, ובראש צועד הארון, אשר מניס את האויבים ומחפש מקום חנייה לעם. "אלה מסעי בני ישראל לצבאתם ויסעו" (י, כח), האמור בלב פרשת 'בהעלתך', יסתיים ב"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם" (לג, א), בסוף הספר בפרשת 'מסעי'. המסגרת הספרותית ברורה.

אך לצד המסע הפיזי ישנו מסע נוסף, חברתי ורוחני כאחד. זהו מסע של תלונות, הקורע את מחנה ישראל מבפנים. פרשה אחר פרשה נקרא כיצד עם ישראל מתלונן ומורד, באלוהים ובמשה. אנו נפגוש במתאווים ומתאוננים, במרגלים ומורדים, בחוטאים ומסיתים. כפי שכתבנו בדרשה לפרשת במדבר, תלונות הן דבר אופייני לתקופות של מעבר. עובדה היא שגם בספר שמות, במסע ממצרים להר סיני, מצאנו מהן לא מעט.

ועם זאת, הבדל מרכזי אחד קיים בין התלונות של ספר שמות לתלונות של ספר במדבר. בספר שמות המרידות והתלונות באו מצד כל עם ישראל, אשר התמודדו עם קשיי הדרך. היתה זו תגובה טבעית של עם שיצא זה עתה מחיי עבדות, בהם סופקו לו כל צרכיו, וכעת עושה את צעדיו הראשונים כבן חורין. בספר במדבר, לעומת זאת, אנו מצויים בעידן אחר. אנו עומדים יותר משנה לאחר היציאה ממצרים, לאחר מתן תורה ובניית המשכן. האווירה אחרת.

המרידות והתלונות של ספר במדבר אינן צומחות מלמטה, מן העם. הן מתחילות אצל מנהיגי העם; כשלרוב העם נסחף אחריהם. נפגוש את מרים ואהרן המדברים סרה במשה, את שנים עשר נשיאי השבטים שמואסים בארץ חמדה, קורח שממריד את העם נגד מנהיגות משה, ונשיא שבט שמעון אשר מוביל את הזנות עם בנות מדיין.

אך מה לגבי המרד הראשון, הכתוב בפרשתנו? מרד זה, שהתחיל מאספסוף שהתאווה תאווה, מספר לכאורה סיפור של ספר שמות. היה זה מרד שצמח "מלמטה", כעוד תלונה של בני ישראל על תנאי הדרך. ואולם, קריאה רגישה בפסוקים הביאה את חז"ל לזהות שלפנינו מרד מסוג אחר, המגיע מצד שדרת המנהיגות בעם ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה המנהיגות הרוחנית של עם ישראל התפלגה.

*

התלונה הראשונה של בני ישראל היא פרשת המתאוננים. הסיפור מצלצל מוכר ועם זאת הוא חידתי:

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'.

לכאורה, לפנינו תלונה האופיינית לספר שמות. העם מורד באלוהים, אלוהים מעניש, משה מתפלל, והעונש סר. אבל בכל זאת משהו כאן שונה. ראשית, לא מדווח כאן על מה היתה התלונה. האם היא היתה על אוכל או שתייה? המסע או החנייה? המקרא לא מספר דבר מעבר לכך שהיא היתה "רע". שנית, מי כאן נענש? אם היה זה העם שנשרף, היה צריך לכתוב "ותבער בו אש ה'". מי היו אלה שלגביהם נאמר "ותעבר בם אש ה'"? שלישית, מדוע האש אכלה רק בקצה המחנה ולא בכולו?

תמיהות אלה מביאות את חז"ל לקשר סיפור זה למרד הבא, הוא פרשת המתאווים, המתואר מיד בהמשך:

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים... וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע.

הקשר המיידי בין המרידות מצוי בהקשר הספרותי. בשתיהן מובא אותו פועל לתיאור כעסו של אלוהים ("ויחר"), ושתיהן מכונות רע: "ויהי העם כמתאוננים רע"; "ובעיני משה רע". אלא שכאן, המרידה לא מתחילה אצל בני ישראל. מי שמוביל אותה הוא האספסוף.

המקרא אינו מספר מי היה האספסוף ובדומה לסיפור הקודם הוא גם לא כותב מה בדיוק הוא רצה. מה המשמעות של "להתאוות תאווה"? בכל מקרה, רק בעקבות אספסוף זה באים שאר בני ישראל ("וישובו ויבכו גם בני ישראל") ומתלוננים על כך שאין להם מספיק בשר. אך יושם לב: העם לא מתלונן בפני משה, אלא זועק לאוויר: "מי יאכילנו בשר". מדוע לא פנה העם אל משה בעניין זה, כפי שעשה לאורך ספר שמות? מה פשר הבכי הזה?

*

התהיות העולות על שני סיפורי המרד הביאו את התנא רבי שמעון בן מנסיא, תלמידו של רבי מאיר, לקשור בין הפרשות ולהאיר באור אחר את מה שהתחולל שם (במדבר רבה טו, כד):

"אספה לי (שבעים איש מזקני ישראל)" - וכי לא היה להם זקנים קודם לכן? והכתיב בהר סיני "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל"?... אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים "ויהי העם כמתאוננים" נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה... ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן... אבל לאחר זמן גבה מהן, נדב ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה שנאמר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה".

מהו והאספסוף?... "וְהָאסַפְסֻף" אלו סנהדרין (נוסח הספרי: זקנים), שנאמר "אספה לי שבעים איש". מה כתיב שם? "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" - בקוצים שבמחנה... באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא "למה הרעות לעבדך" - לכשעבר היה עמי מי שישא במשאן ועכשיו אני לבדי... באותה שעה אמר לו הקב"ה מנה תחת אותן הזקנים זקנים אחרים תחתיהם, שנאמר "אספה לי שבעים איש".

כשאנו מדברים על אספסוף אנו מיד חושבים על קבוצת אנשים שולית, הלוקה בחוסר תרבות ובחוסר משמעת. אך לדעת רבי שמעון בן מנסיה, האספסוף שבפרשתנו הם דווקא זקני העם. זקנים אלה היו אותם זקנים שליוו את משה, אהרן, נדב ואביהוא, בעלייה להר סיני, וחטאו שם בראיית השכינה. כדי לא להרוס את חוויית המעמד, אלוהים לא פגע בהם בשעתו ("ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"; שמות כד, יא) והשהה את עונשם. נדב ואביהוא שילמו על כך כשהקריבו אש זרה, ואילו הזקנים שילמו על כך בפרשתנו, כאשר התאוננו רע.

הסבר זה מאיר לנו את הדרמה הגדולה שהתחוללה בחטא המתאווים והמתאוננים. על פי רבי שמעון בן מנסיה מדובר למעשה באותו סיפור. חטא המתאוננים הוא חטאם של הזקנים, האספסוף, שנידונו בשריפה, וזה פשר האש שאכלה "בקצה המחנה". קצה המחנה הם הקוצים, כלומר, אנשי הקצה, אנשי המעלה, שנשרפו. חטא המתאווים, לעומת זאת, הוא חטאו של שאר העם, אשר בעקבות תאוותו לבשר הוכה ונקבר בקברות התאווה.

על פי המדרש, זו הסיבה לכך שמשה חש בודד. שבעים הזקנים שהובילו איתו את העם מתו, והוא נותר לבדו בהנהגה הרוחנית של עם ישראל. על כן, כמענה, מצווה אותו אלוהים למנות שבעים זקנים חדשים. כנגד האספסוף שנספה, משה מצווה לאסוף שבעים איש חדשים – "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". כך התחלפה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל.

*

אבל על מה התלוננו אותם זקנים? למה הם התאוו? כפי שראינו, המקרא אינו מפרט, וסימן הוא לכך שלא היתה כאן בקשה מוגדרת. הזקנים "התאוו תאווה", כלומר חפצו בתלונה עצמה. אם אני מבין נכון, מטרתם היתה להפיל את שלטונו של משה, שכן ראו עצמם ראויים לא פחות ממנו להנהיג את העם. אך כיצד יצליח אותו אספסוף של זקנים לצבור תמיכה? כיצד יצליח להמריד את העם כולו נגד משה?

כאן נכנס עניין הבשר. לעם ישראל לא היה חסר בשר. היה לו מקנה רב עוד מימי היציאה ממצרים. ובכל זאת, העם התאווה לבשר. הרקע לכך הוא ככל הנראה הפסקת אספקת השליו, שניתן לו עם המן לאחר היציאה ממצרים. אספסוף הזקנים ניצל זאת כדי לטעון שנחלש כוחו של משה ואין הוא עוד מסוגל לספק עוד בשר לעם. לכן העם מתלונן: "מי יאכילנו בשר". העם לא מפנה את התלונה אל משה כי בעיני העם אין בכוחו של משה לספק לו עוד בשר. העם קורא להנהגה אחרת שתספק את צרכיו, כאשר האצבע מופנית לאותם זקנים.

כך ביקשו זקני האספסוף לסחוף את הציבור אחריהם. הם רצו את השלטון, להחליף את האליטה השלטת, וכדי להשיג את תאוותם הם פנו למכנה משותף מאד נמוך אשר ימריד את הציבור נגד משה. המילה "בשר" מופיעה לא פחות משמונה פעמים בסיפור המתאווים, והיא מוכיחה את הגסות הגדולה שהיתה כרוכה בתלונת העם. צדק משה כשטען בפני אלוהים שבמצב הזה שום דבר לא יספק את בני ישראל. בתלונתם לא היה אלא אלא רוע וגסות לב, ובכך לא יכול היה משה להילחם לבדו.

*

המדרש חושף בפנינו דרמה מנהיגותית מהשורה הראשונה. חטא המתאווים והמתאוננים לא היה עוד תלונה ברצף התלונות של ישראל, אלא מרד מכוון במשה מצד שדרת ההנהגה הבכירה ביותר בעם. בימינו אנו יודעים לזהות צורת מרידה שכזו. קוראים לה "פופוליזם". פופוליזם הוא סגנון מנהיגות אשר מתיימר לדבר בשם כלל העם ונוקט בדרך כלל בטיעונים מכלילים, קיצוניים, שטחיים ולעתים אלימים. הפופוליזם אחראי היום לעלייתו של הימין הקיצוני באירופה ובארה"ב והוא מהווה את אחד האיומים המשמעותיים על שגשוגן של מדינות המערב.

את ההקצנה אפשר לזהות בדברי העם על הדגים, הקישואים והאבטיחים, שאכל במצרים. הרי כל זה לא היה ולא נברא. לעומת זאת, המן היה מאכל שמיימי נטול חסרונות. אבל כך דרכו של הפופוליזם. השיח שלו רחוק מלדייק בפרטים והוא מתבסס על אוטופיה או נוסטלגיה שאינן באמת קיימות.

הפתרון לשיח הפופליסטי הזה ניתן באמצעות זקנים חדשים. כאמור, אסיפת הזקנים החדשים היוותה תחליף לאספסוף. אבל לא רק המנהיגים התחלפו אלא גם השיח. במקום בשר ניתנה רוח:

ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו.

שש פעמים מופיעה המילה "רוח" בסיפור המתאווים, והיא משקפת את אופי ההנהגה החדשה שקמה לצד משה. במקום אספסוף הוצעה אסיפה. במקום תאווה לבשר ניתנה השראה של רוח. זה היה המענה למצוקת המנהיגות של משה.

*

פרשת המתאוננים והמתאווים מציגה בפנינו את סכנת הפופוליזם. מסתבר שגם אנשים חשובים, זקני העדה, יכולים לנהוג כאספסוף. ומהם יש להיזהר. המנהיגים הפופוליסטיים מראים כלפי חוץ קירבה להמון. הם מציגים עצמם כמי שמבטאים את קול העם. שפתם היא עממית, ובדבריהם הם פונים לרובד הנמוך של החוויה האנושית. הם מלבים יצרים ותאוות, ומחדירים שנאה בלב שומעיהם. אך כל זה הוא כלי בידיהם כדי לסלק את השלטון הקיים ולהבטיח אותו לעצמם.

כשהפופוליסטים יעלו לשלטון לא תמצאו אצלם עוד דאגה לעם או זכויות אזרח. "כאשר הפופוליזם עולה, הרודנות מחכה מעבר לפינה", ניסח זאת הרב יונתן זקס. חישבו על הרודנים הגדולים שקמו במאה ה-20 ותראו כיצד כולם התאפיינו בפופוליזם, שסחף אחריו המונים.

שיח רדוד ושטחי, הפורט על הנימים הנמוכים ביותר בנפש האנושית, לא יכול להוות בסיס לשלטון איתן. חוסר סובלנות וחוסר הכרה בקולות שונים והטענה שרק צד אחד מייצג את העם, לא יכול להוביל לשלטון צודק. לכן קיימת סכנה גדולה כאשר המנהיגות נופלת לשיח פופוליסטי והופכת לאספסוף.

במקום מנהיגות פופוליסטית יש לבכר את מנהיגות הרוח. הרוח מרוממת את השיח הציבורי ולא מנמיכה אותו. בעולם הרוח ניתן לזהות ולהכיר בקולות שונים, שכולם חיוניים לבניין המשותף. וברוח, מלאות של אחד לא מחסרת את השני. לכן יכול היה משה לשמוח משני זקנים נוספים שזכו בנבואה כמו שלו. בניגוד לבשר, הריבוי ברוח אינו איום אלא ברכה.

במנהיגות שכזו יש לבחור. מנהיגות הרוח, כמנהיגותו של משה, היא היחידה שבאמת תשרת את העם.