לאנשים כבני אדם

האם שופטים הם כבני אדם? לכאורה התשובה ברורה מאליה. ודאי ששופטים הם בני אדם, עם חולשות ויצרים, כמו כל אדם אחר. השכלתם המשפטית לא הופכת אותם למלאכים. ובכל זאת, מסתבר שהעניין מורכב בהרבה, ועומד בליבה של מחלוקת לגבי סמכותם של שופטים עד היום.

חוק בתי המשפט קובע שבעל דין יכול לבקש לפסול שופט, שעוסק בדינו, אם קיים חשש שהשופט ינהג במשוא פנים כלפיו. בעקבות כך, מוגשות לבית המשפט העליון מדי שנה למעלה עשרות רבות של עתירות, בהן התבקשו שופטים לפסול עצמם מלשבת בדין, בעקבות התבטאויות שונות שלהם, בתוך בית המשפט ומחוצה לו, אשר הראו שהם אוחזים בדעה קדומה על התיק או הנידון שעמד בפניהם. אלא שלמרות ההקפדה של בית המשפט לשמור על מראית של צדק, מסתבר שרק אחוז קטן מהעתירות מתקבלות. רובן המכריע נדחה.

הסיבה לכך היא ההשקפה שהתקבעה על ידי נשיאי בית המשפט העליון, מאיר שמגר ואהרן ברק, שגם אם ישנן דעות קדומות והשפעות זרות על השופט, הרי שהוא יכול להשתחרר מהן בעודו מכריע את הדין. רק במקרים חריגים, כשברור שה"משחק מכור" מראש, על השופט לפסול עצמו. לתפיסתם, היות שההליך השיפוטי הוא הליך מקצועי לכל דבר ועניין, וההכרעה השיפוטית ניתנת רק בסוף הדיון ושמיעת כל הצדדים, אין בכוחן של התבטאויות קודמות כדי לפסול הכרעה של שופט, שחזקה עליה שנלקחה בדעה נקייה ובאופן מקצועי.

כנגד תפיסה זו, הרואה את השופט כמעין 'על אדם', שיכול להיות חסר אג'נדה לחלוטין, קמו מערערים רבים, שסברו שצריך דווקא להדגיש את הצד האנושי שבתהליך השיפוט. שופט העליון צבי טל, למשל, התנגד למבחן "המשחק המכור", שכן על פיו לא ניתן יהיה לפסול אף שופט באף מצב. אם מראש מניחים ששופטים יכולים להתעלות מעל נטיות אנושיות טבעיות, כיצד נוכל לקבוע בוודאות ששופט מסוים בתיק מסוים אינו יכול לעשות זאת? לפיכך, גישתו היתה, שחשוב דווקא להכיר באנושיותם של השופטים ובהשפעות הזרות שיכולות להיות עליהם. כמובן, לא כל אמירה או דעה של שופט היא עילה לפסילה, אבל חשוב להישיר מבט לאנושיותם של השופטים כדי שניתן יהיה לנהל מערכת משפט ישרה וצודקת.

במחלוקת זו, דומני שפתיחתה המיוחדת של פרשת 'שופטים' מצדדת בגישה השנייה. כפי שנראה, התורה בכללותה מתנגדת לתפיסה על-אנושית של בעלי שררה ודורשת מהם להכיר ולקחת בחשבון את החולשות האנושיות הטבועות בהם.

*

לאחר שפירט את המצוות שעל עם ישראל לקיים בארץ, עובר משה בפרשת 'שופטים' לדון במוסדות ההנהגה שיקומו בארץ, כאשר הראשון שבמוסדות אלה הוא מערכת המשפט. על פי משה, יש למנות שופטים ושוטרים בנחלת כל שבט, אשר ינהיגו משטר של צדק ושל יושר.

כוח רב נמסר בידי השופטים, שיכולים לגזור גורלות של בני אדם. לכן, מיד עם מינויים לתפקיד, מונה משה מספר איסורים שיחולו על השופטים וישמרו על מערכת המשפט, שלא תסתאב:

לא תטה משפט לא תכיר פנים, ולא תיקח שוחד,

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

הציווי ברור. אסור להטות משפט, כלומר לעוות את הדין, להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע. אסור גם להכיר פנים, כלומר לתת עדיפות לבעל דין אחד על פני חברו. יש לשמור על סדרי דין הוגנים ושווים. והנה האיסור השלישי: לא לקחת שוחד. איסור זה נראה ממבט ראשון הגיוני ומתבקש, אך מחשבה שנייה מגלה שהוא מיותר. הרי שוחד מעוות את הדין. הוא מוביל לזיכוי המורשעים והרשעת הזכאים, ועל כך כבר ציווה משה למעלה 'לא תטה משפט'. במה שונה אפוא איסור השוחד מהאיסור הכללי להטות משפט?

גם המשכו של האיסור מעלה תהיות. בשונה משאר האיסורים, משה מנמק את איסור השוחד ומספר כיצד הוא מעוור את עיני החכמים ומסלף את דברי הצדיקים. נראה כי משה מתאמץ כדי לשכנע אותנו שהשוחד פסול. אך גם זה נראה מיותר. מדוע לנמק איסור כל כך הגיוני וכל כך מתבקש? היש מישהו שמעלה על דעתו שלקיחת שוחד היא מעשה ישר?

*

מסתבר שהשוחד עליו מדבר כאן משה איננו השוחד הרגיל, הבא בצורת מעטפות כסף שנמסרות מתחת לשולחן, כדי לגרום לשופטים לפסוק לטובת אחד מן הצדדים. השוחד כאן הוא אחר. זהו שוחד שקיים אצל דיינים "חכמים" ו"צדיקים", אשר מטים את הדין מתוך חוסר מודעות.

חכמים במסכת כתובות (קה, ע"ב; בתרגום) מציירים לנו כיצד נראה שוחד שכזה:

תנו רבנן: ושוחד לא תיקח - אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים גם אסור...

כיצד הוא שוחד דברים? כאותו מקרה של שמואל שהיה עובר במעבורת. הגיע אותו אדם נתן לו יד. אמר לו: מה מעשיך כאן? אמר לו: דין יש לי. אמר לו: פסול אני לך לדין...

ר' ישמעאל בר' יוסי, היה רגיל אריסו להביא לו כל ערב שבת סל פירות. יום אחד הביא לו את הסל ביום חמישי בשבת. אמר לו: במה שונה יום זה שהקדמת? אמר לו: דין יש לי בפניך ואמרתי שאגב דרכי לבין הדין אביא לך את סל הפירות. לא קיבל ממנו. אמר לו: פסול אני לך לדין.

הושיב (ר' ישמעאל) זוג חכמים והיו דנים הם אותו. תוך כדי שהיה הולך ובא, אמר ר' ישמעאל בליבו: אם היה רוצה היה טוען כך ואם היה רוצה היה טוען כך. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד - ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

מסתבר ששוחד אינו מתבטא רק בממון ולא רק קיים אצל שופטים רשעים. גם גדולי החכמים יכולים ליפול בו. המדובר בשוחד דברים, הצומח ממערכות היחסים שאנו מקיימים כבני אדם עם סביבתנו. בעל דין, שעושה טובה לשופט, עוזר לו בדבר פעוט או אפילו מחמיא לו בצורה כלשהי, יכול לעוור את עיניו את השופט. ידידות או יחסי קרבה מוקדמים שקיימים בין השופט ובין עורכי הדין המופיעים לפניו, יכולים אף הם להטות את דעתו. אפילו צורת לבוש או צורת דיבור, לחץ חברתי או תקשורתי, יכול להשפיע על הכרעתו של השופט.

הסיפור האחרון המובא בגמרא ממחיש זאת היטב. ר' ישמעאל קיבל בסופו של דבר את כספו שלו. אף אחד לא קנה אותו בכסף זר. ייתכן שגם הקדמת התשלום נעשתה בתום לב. ובכל זאת, פעולה כמו זו היטתה את ליבו מבלי משים. ר' ישמעאל מצא עצמו מעלה טיעונים לטובת הנידון באופן טבעי, ואם לא היה פוסל עצמו מראש, ייתכן שהיה מעוות בכך את הדין. על כך דרשו חכמים את המילה שוחד - "שהוא חד". בעקבות השוחד, השופט ובעל הדין הופכים לישות אחת, לעתים מבלי שהשופט מודע בכלל לכך.

זהו מעשה השוחד שאותו אוסר משה בתחילת הפרשה. לא מדובר בשוחד שמטה את הדין בצורה שקופה אלא בשוחד שפועל גם על שופטים שממשיכים להיות חכמים וצדיקים בעיניהם. השפעות זרות עליהם, הבאות בצורות שונות, עלולות לגרום להם לראות דברים בצורה אחרת ולהתנסח בצורה שונה. לשוחד הזה נדרש משה לייחד איסור מיוחד וגם לנמק אותו באריכות יחסית. משה פונה לשופטים החכמים והצדיקים ואומר להם: היו מודעים לאנושיות שלכם. גם אם אתם חושבים שדעתכם נקייה, דעו כי שוחד עשוי להגיע בצורות שונות ועלול לעוור את עיניכם ולסלף את דבריכם מבלי משים. אל תתכחשו לאנושיות שלכם. בדומה לכל אדם, גם דעתכם מעורבת עם הבריות, וגם אתם מגבשים עמדות ונטיות כבר מן הרגע הראשון של הדיון. היו רגישים לכך, ואם רודפי צדק אתם, מנעו עצמכם מן הדין כבר מראשיתו. זו הדרך להוצאת דין צדק, ישר ונקי..

*

עיקרון זה נכון לא רק למערכת המשפט אלא לכל בני האדם. הרב יהודה עמיטל, מי שעמד כראש ישיבת הר עציון מיום הקמתה ועד פטירתו, היה נוהג לומר לתלמידיו שהוא אוהב כבוד. אמירה זו היתה חריגה מאד בנוף הרבני, שכן רבנים ומחנכים תמיד דיברו בגנות הכבוד והשררה ובזכות הענווה והאותנטיות. רבים מהם מימשו אורח חיים שכזה בפועל. והנה, הרב עמיטל דווקא הודה בפני תלמידיו שהוא אוהב כבוד. לא מעט התקשו להאמין לדבריו, אבל היו אלה דברי אמת.

לכולנו קשה להודות בחסרונות שלנו. איננו מעוניינים בהם ולכן רובנו מעדיף להתכחש להם. אבל גישה זו קשה וגם מסוכנת. היא קשה, כי מעטים האנשים שבאמת מסוגלים להשתחרר לגמרי ממידות מגונות או חסרונות מולדים; והיא מסוכנת, כי מי שיתכחש לחסרונות שקיימים בו ויתעלם מהם, עלול בסופו של דבר ליפול בהם. כדי להינצל מכישלונות, עלינו קודם כל לזהות את המכשולים בחיינו ואז לנסות לדלג מעליהם. אם אדם יודה באהבתו את הכבוד, הוא ידע יותר להיזהר ממנו. מי שיכיר בחוסר הכישרון שלו בתחומים מסוימים, ידע להפקיד את העיסוק בהם בידי אחרים. מי שיתכחש לנטיותיו וחסרונותיו, בסוף הם יפילו אותו.

אפשר לזהות בקלות שזו גישתו הכללית של המקרא יחס לגיבוריו. בניגוד למסורות דתיות שונות, התנ"ך איננו מסתיר את חולשותיהם של הגיבורים שלו. אין אף אדם מושלם במקרא. משה, גדול הנביאים, מתואר כמי שלקה במידת הכעס ובתחושות ייאוש. על דוד המלך, מייסד השושלת המשיחית, מסופר שהתפתה אחרי אשת איש. אברהם, אביו המייסד של העם היהודי, פקפק בדברי האלוהים ולא כיבד מספיק את אשתו. אפילו אלוהים בעצמו מצטייר כמי שכועס וגם טועה. אפילו הוא התנחם על העולם שברא.

גישה זו היא בהרבה יותר בוגרת ואחראית מאשר גישה אשר מציגה דמויות מושלמות. המקרא איננו דורש שנהיה מושלמים, נטולי חסרונות, אלא שלמים, במובן הזה שנדע לחיות עם החסרונות שלנו. רק ההכרה באנושיותנו תרומם אותנו מעבר לדרגת אנוש. תפיסתנו כמורמים מעל כל חיסרון, תוריד אותנו לבסוף מתחת לדרגת אדם.

*

והדבר נכון לא רק ביחס למערכת המשפט ולא רק ביחס לאדם הרגיל אלא גם ביחס להנהגה הפוליטית. לא רק השופטים אלא גם המלך צריך להכיר באנושיות שלו ולזכור אותה. לכן אסור לו להרבות לעצמו נשים, סוסים או כסף. אסור לו להפריז בגינוני מלכות כדי שלא יתחיל להחשיב את עצמו כנעלה על שאר העם. מהפן החיובי, עליו לכתוב לעצמו ספר תורה מיוחד ולהלך עימו, לבל יסור מדרך התורה, המוסר והצדק.

ולא רק המלך אלא גם הנביא צריך להכיר באנושיותו. עליו לדעת שלא כל התגלות שהוא חווה היא אמיתית, ועליו להכיר באפשרות שנבואתו מוטעית ושקרית. לכן, נותן משה מדדים לאמיתות הנבואה: נבואה שאינה מתגשמת סימן שהיא נבואת שקר, ונבואה הבאה לסתור דין מדיני התורה, גם היא שקרית ופסולה. עם כל כשרונם הרוחני, גם נביאים צריכים לזכור שהם בני אדם, שעלולים ליפול.

ההכרה באנושיות, זו הדרך להינצל מעיוותים חברתיים. בציווי על הקמת מוסדות השלטון, משה מודע לכוח הרב שהוא מוסר בידי חלקים מן החברה, דבר עלול לשמש כחרב פיפיות ולפגוע בסופו של דבר בחברה עצמה, אם לא ישתמשו בכוח הזה בצורה מדודה ונכונה. לכן מקפיד משה על כך שכל נבחרי הציבור יזכרו תמיד מאין באו ומי הם באמת. דווקא הם צריכים להכיר באנושיות שלהם ובחסרונות שלהם. דווקא הם צריכים להיזהר לבל ישתמשו בכוח שיש בידיהם בצורה קלוקלת. עליהם לחוש עצמם כשליחי ציבור, שנבחרו כדי לשרת את הקהל, ואין להם זכויות יתרות עליו. רק צניעות שכזו, הכרוכה במודעות עצמית מפותחת, תבטיח את הצלחת השלטון. אחרת, עלולה כל החברה לקרוס יחד עימו.