להכניס את תורת ישראל לארץ ישראל / לפרשת דברים

רבי יהודה הלוי יושב בספרד בראשית המאה ה-12, בעידן תור הזהב, מתבונן על היהודים שסביבו, ולא מבין דבר אחד: כיצד זה שכולם מתפללים בוקר וערב על שיבת ציון ועל חזרת עם ישראל לארצו, אבל אף אחד מהם לא עושה דבר כדי לקדם זאת? הבחירה בידיהם; אם רק ירצו, יוכלו לארוז את המטלטלים שלהם ולעלות לארץ. אז מדוע הם לא עושים זאת?

תשובתו של הלוי, אותה הוא מנסח בספרו 'הכוזרי', קשה ונוקבת:

אין אמירתנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', 'המחזיר שכינתו לציון', וזולת אלה כי אם כצפצוף הזרזיר והתוכי.

במלים פשוטות, הלוי מאשים את היהודים בתקופתו בצביעות. תפילתם על שיבה לציון היא מן הפה ולחוץ. טוב להם ישיבתם בספרד הבטוחה מאשר בארץ ישראל המסוכנת. לדברי הלוי, בגלל זה מתעכבת הגאולה כל כך הרבה זמן. לטענתו, אלוהים לא תיכנן להשאיר את עם ישראל בגלות במשך מאות כה רבות של שנים. זו אזלת ידם של היהודים, שאינם פועלים למען חזרה לארץ, אשר מאריכה את תקופת הגלות מעבר למתוכנן.

דבריו של רבי יהודה הלוי נכתבו לפני כתשע מאות שנה, אבל הם רלוונטיים במיוחד היום. כיום, קל מתמיד לעשות עלייה. מדינת ישראל היא מדינה משגשגת, והיא מעניקה לכל יהודי המעוניין לעלות אליה סל קליטה רחב. מדוע, אם כן, רוב העם היהודי עדיין לא מתגורר בארץ? מדוע מיליוני יהודים מתפללים על שיבה לציון אבל לא שבים לציון?

בניגוד להלוי, אני לא חושב שמדובר בצביעות. שמעתי וראיתי לא מעט יהודים מתפללים בחוץ לארץ. אי אפשר לומר שתפילתם חסרת כוונה. קהילות רבות ישבו על הרצפה בתשעה באב ויתאבלו על החורבן. דמעותיהן אינן דמעות תנין והציפייה שלהן לגאולה אינה כוזבת. לא מדובר ב"צפצוף הזרזיר". גורם אחר, לדעתי, הוא שעומד מאחורי הפער הזה שבין הכוונה למעשה בעולמם של אותם יהודים, והוא המפתח להבנת תפקידו של החומש החמישי, ספר דברים.

*

מבט-על על ספר דברים מעלה שאלה גדולה על מטרתו. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", פותח הספר, וכבר מפתיע אותנו. בניגוד לארבעת חומשי התורה, המספרים על משה בגוף שלישי, ספר דברים הוא נאום שמשה נושא בגוף ראשון. משמע, אלו לא דברי האלוהים כי אם דבריו שלו.

אבל התהייה הגדולה היא על תוכן הנאום. ברוב דבריו של משה לאורך הספר לא נמצא חידוש של ממש. נאומו הגדול מתחלק לשלושה. בחלקו הראשון, סוקר משה את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של בני ישראל לאורך המסע במדבר. את כל המתואר אנו כבר מכירים מספרים קודמים. בחלקו השני, מדבר משה על מצוות שצריך עם ישראל לקיים בארץ. גם כאן, רוב המצוות ידוע לנו משכבר. בחלק השלישי, כורת משה ברית בין אלוהים ועם ישראל, היא ברית ערבות מואב, וגם למאורע הזה כבר היה תקדים בהר סיני.

אנו למדים שהעניינים המתחדשים בספר שוליים ביחס לדברים הידועים משכבר. מדוע אפוא אנו צריכים לקרוא אותם שוב? מדוע במקום להידחק לשוליים הפך נאומו של משה לחומש שלם מן התורה?

*

כמו בכל סיפור טוב, השער להבנת הספר מצוי באקספוזיציה שלו, בפרקיו הראשונים. בפרקים אלה, המאכלסים את פרשת 'דברים', מתחיל משה את החלק ההיסטורי בנאומו. והנה, שוב מצפה לנו הפתעה. קרוב לוודאי שאילו אנו היינו נדרשים לכתוב את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל, היינו בוחרים להתחיל אותו מיציאת מצרים או ממעמד הר סיני, אבל משה מתחיל את הסיפור ממקום אחר, מהציווי של אלוהים לאחר מתן תורה לצאת אל המסע לכיוון הארץ:

ה' אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו.

לאחר מכן, מתאר משה את מינוי הדיינים בעם ישראל, ומשם הוא עובר אל חטא המרגלים:

ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ... וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים... ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אתה... ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלוהיכם... וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר. אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם... גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם.

זוהי פתיחה מוזרה לנאום ההיסטורי. האם מינוי הדיינים הוא מאורע כה חשוב, שראוי לפתוח בו? ומדוע לעבור משם לחטא המרגלים? אם רוצה משה להוכיח את ישראל הרי שיש לו את חטא העגל לספר עליו. מה פשר הבחירה לפתוח את הנאום ההיסטורי דווקא בפרשיות הללו?

*

הנה ההצעה שלי. קריאה מהירה בספר דברים מלמדת שבימיו האחרונים משה התמודד עם דאגה מרכזית אחת – עתידו של קיום התורה בארץ. משה חשש שלאחר מותו, יזנח עם ישראל את דרך התורה ויימשך אחר תרבותם של עמי האזור. על האזהרה מפני המציאות הזו הוא חוזר שוב ושוב לאורך הספר כולו.

הגורם לחשש הזה איננו רק מיתתו הקרובה של משה אלא בעיקר העובדה שלפני משה עומד כעת דור חדש, שהוא פחות מכיר. דור זה איננו הדור שאותו גאל משה ממצרים ושאותו העמיד לפני הרב סיני. זהו דור צעיר ורענן, שנולד במדבר, לאחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומבקש לבנות לעצמו חיים עצמאיים בארץ. זהו דור שאיננו חי בצל העבר אלא שמלא שאיפות לעתיד.

מי ערב לכך שדור שכזה ישמור את התורה בארץ? משה חושש, בצדק, שהדור החדש יחוש שהתורה שליוותה אותו עד כה שייכת בעיקר לחיי המדבר אבל לא לארץ. משה דואג שמא הדור החדש ירצה לאמץ את תרבותם של עמי כנען כדי להרגיש שייך, וישכח את הייעוד המוכתב לו בתורה. לכן הוא חוזר שוב ושוב, לאורך כל נאומו, על האזהרה להמשיך לקיים את התורה גם בארץ.

חששו זה של משה חושף אותנו לנקודת כשל עמוקה שקיימת בתורה. קיים פער בין דור היוצאים ממצרים ודור הנכנסים לארץ. הגזירה על ההישארות במדבר יצרה נתק בין עם ישראל ובין ארץ ישראל. הנה, הדור הראשון שזכה לעצמאות לא נכנס לארץ אלא חי את חייו מחוצה לה. הרב מרדכי ברויאר זיהה שבכך למעשה נוצרה לראשונה האפשרות של גלות בתולדות עם ישראל. גלות ישראל במדבר אפשרה לכל הגלויות העתידות לבא. הוכח שעם ישראל יכול לחיות גם מחוץ לארצו. כעת יובן מדוע על פי מסורת חז"ל חטא המרגלים אירע בתשעה באב. הגלויות האחרונות כרוכות בגלות הראשונה שהתקיימה עוד לפני הכניסה לארץ - במדבר.

אני מבקש להרחיב נקודה זו ולטעון שהטרגדיה הגדולה של חטא המרגלים איננה נוגעת רק לעם ישראל אלא גם לתורת ישראל. לא רק העם נותר בגלות המדבר אלא גם התורה. בעקבות חטא המרגלים נוצרה האפשרות שהתורה תתקיים מחוץ לארץ ישראל. חמשת חומשי התורה לא נכנסו לארץ וכך גם נותן התורה נותר מחוצה לה. הדבר מעורר את הרושם שאין תורת ישראל זקוקה לארץ ישראל כדי להתקיים. היא שייכת לתקופות של גלות.

*

את הרושם הזה ביקש משה לבטל בספר דברים. מטרתו היתה להראות שתורת ישראל אינה מנותקת מארץ ישראל אלא אחוזה בה. התורה איננה דבר מיושן, ששייך לדור הגלות, אלא היא מביאה עמה בשורה חדשה לעולם, שיכולה להתממש רק בארץ ישראל. התורה איננה נטל על החיים החדשים בארץ אלא המתכון לכינונם.

לכן משה פותח את נאומו ההיסטורי דווקא בנקודה בה הורה אלוהים לעם ישראל לעזוב את הר סיני ולצאת למסע אל הארץ. משה לוקח אותנו אל הנקודה בה סיני התחבר עם ציון, התורה עם הארץ. הוא מתחיל לתאר כיצד כבר הכין את הקרקע לקיום התורה בארץ, עם מינוי הדיינים שינחילו את התורה לכלל השבטים, ומשם הוא עובר אל חטא המרגלים. מטרתו אחת: להראות, שהעיכוב במדבר לא היה אירוע מתוכנן מראש. הניתוק בין מעמד הר סיני לכניסה לארץ טמון בחטא, שהגיע מלמטה, מצד העם, ואין הוא משקף את רצון האלוהים.

זו הסיבה לכך שתיאור חטא המרגלים על ידי משה בפרשת 'דברים' שונה מתיאור החטא בפרשת 'שלח לך' בספר במדבר. משה אינו סתם חוזר על ההיסטוריה אלא מבקש לספר דרכה סיפור. הסיפור שמספר כאן משה הוא חטא שנוצר אך ורק על ידי העם. העם הוא זה שביקש לשלוח את המרגלים והוא זה שסירב להיכנס לארץ, נגד דברי המרגלים שאמרו שהארץ טובה מאד. משה גם תולה את אי כניסתו לארץ בחטא הזה. בכך הוא מצייר את המאורע כתאונה ולא כיוזמה מלמעלה. אלוהים לא רצה שהתורה תישאר במדבר.

מן העבר השני, ינסה משה להחדיר בדור החדש תודעת שותפות לקבלת התורה, כפי שהוא יאמר בהמשך, כשיחזור לתאר את מעמד הר סיני:

ה' אלוהינו כרת עימנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי איתנו, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים.

"עימנו", "כולנו", "אנחנו", "כולנו חיים" – משה מבקש שברית סיני תיחווה על ידי הדור החדש כאירוע של ההווה ולא של העבר. שהם יהיו מחוייבים לתורה לא פחות מהוריהם, ויראו בה סם חיים ולא סם מוות. זה המאמץ שלו לאורך כל הספר – להוציא את התורה מן המדבר ולהכניס אותה אל הארץ. לכן הוא חוזר על המצוות שצריכות להתקיים בארץ וכורת ברית נוספת עם הדור החדש, מעין הדהוד לברית סיני הקדומה שנכרתה עם ההורים.

*

כעת ניתן לשוב לתהייה בה פתחנו בדבר אי עלייתם של יהודים רבים לארץ. יהודים אינם עולים לארץ לא בגלל שהם אינם יכולים להתפלל בכוונה בחוץ לארץ אלא בדיוק להפך; מפני שהם חשים שהם מצליחים להתפלל יותר מדי בכוונה שם. הם לא חשים שעולמם הרוחני חסר בעת שהם מתגוררים שם. תורתם שלמה גם מחוץ לארץ ישראל. הנה כי כן, אפילו גדול דור, כמו הרב יונתן זקס, כתב שלקיום היהודי בתפוצות יש יתרון על פני הקיום היהודי בארץ. האדמו"ר מלובביץ' לא ביקר אפילו פעם אחת בארץ, וגם הרב יוסף דב סולובייצ'יק לא עלה אליה. נקודת הכשל שיצר חטא המרגלים, בניתוק תורת ישראל מארץ ישראל, עודנה מהדהדת בעולמנו הרוחני.

אין זו רק אשמתם של יהודי חוץ לארץ שהחטא טרם תוקן. אם העם היהודי לא חש החמצה רוחנית בחוץ לארץ, סימן שגם יהודי ארץ ישראל לא עיצבו תורה כזו, שתהיה מספיק מחוברת לארץ ישראל עד שניתן יהיה לחוש בכך. ואמנם, אם גם בארץ ישראל חיי תורה נתפסים בעיקר כשייכים לפרט ולא ללאום, אם הם ממוקדים בריטואלים במקום בקביעת סדר חברתי, אם הם קשורים יותר אל העבר מאשר שהם אחוזים בעתיד, אז באמת אין לצפות שיהיה הבדל בין יהודי השומר בתורה בחוץ לארץ ובין יהודי השומר תורה בארץ.

לא לחינם קבעו חז"ל ש"כיוון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ע"ב). הגלות פגעה לא רק בעם ישראל אלא גם בתורת ישראל. וזהו האתגר העומד בפנינו בדור הגאולה. תפקידנו לכתוב את ספר דברים של ימינו. עלינו לכתוב את הספר אשר יגשר בין סיני לציון, ויביא את ערכיה של התורה אל המציאות המתחדשת בארץ ישראל. עלינו לספר מחדש את הסיפור שלנו, לעצב את המצוות לאור חיינו הריבוניים בארץ ולכרות על כל זאת ברית חדשה. כל עוד איננו עושים זאת, בהחלט יש לנו על מה להמשיך ולהתאבל ולבכות בתשעה באב. התורה עוד לא יצאה מן הגלות.