לחזור בשאלה / לפרשת לך לך

האם ספק ואמונה הולכים יחד? לכאורה התשובה לכך שלילית. אמונה נתפסת כמי שמספקת תשובות, לא שאלות. לא לחינם, אנשים שמתקרבים לאמונה נקראים "חוזרים בתשובה", ואילו העוזבים דרך זו נקראים "יוצאים בשאלה". הספק נתפס כנחלתו של האדם החילוני, הספקן והביקורתי, ואילו הוודאות נחשבת לנחלת האדם המסורתי, התמים והמאמין.

אבל הרושם הזה הוא פשוט לא נכון. אברהם נחשב לגדול המאמינים. ועם זאת, כשאנו קוראים את סיפור חייו לאורך פרשת 'לך לך', אנו רואים שלא ציפו לו חיים שלווים ונוחים בארץ. מן הסתם, בחרן הוא חי חיים בטוחים. הוא הוקף במשפחתו המורחבת, ועדות המקרא על "הנפש אשר עשו בחרן", מעידה על כך שהיה לאברהם גם רכוש וגם מעמד.

אך מה ציפה לו משעה שהגיע ארצה במצוות האל? זמן לא רק לאחר שהגיע לארץ, פקד את הארץ רעב, מה שאילץ אותו לרדת למצרים. כשחזר לארץ, רבו רועיו עם רועי לוט, ואברהם נאלץ להציע לאחיינו לחלק את הארץ המובטחת ביניהם. בהמשך, יחסיו עם שרה התערערו בעקבות לקיחת הגר לאישה והולדת ישמעאל, וכשסוף סוף אלוהים בישר לו על הולדת יצחק, אברהם הגיב בצחוק סקפטי. בכל התקופה הזו אברהם לא היסס לפקפק בעתידו ואפילו העז להתכווח עם אלוהים. 25 שנים לקחו עד שמומשה הבטחתו של אלוהים אליו, לזכות בפרי בטן.

את מסע החיים הזה סיכמו חז"ל באמירה שב"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" (אבות פרק ה'). מסתבר שהאדם הנבחר, ההולך אחר האל, הוא גם האדם הנבחן. לא זה שחי חיים שלווים ונוחים, ושעתידו מובטח, אלא זה שחייו מאותגרים בכל צעד ושעל, ושיש בהם תהיות וגם ספקות. מה, אם כן, מבטיחה האמונה לאדם? במה האמונה הועילה לאברהם?

*

את התשובה לכך ניתן ללמוד מהציווי הראשון שניתן לאברהם, הפותח את פרשת 'לך לך':

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה.

הדרישה מאברהם לצאת ממקומו מפורטת: עליו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו. העזיבה טוטלית ומוחלטת. אברהם נדרש ללכת לו, כלומר לבדו, אל עבר עתיד חדש. אבל להיכן עליו ללכת? לאיזה כיוון עליו לשים את פעמיו? כאן התיאור קצר ולקוני: "אל הארץ אשר אראך". לאיזה כיוון עליו לפנות – צפון, דרום, מזרח או מערב? איך אלוהים יראה לו את הארץ? מה יהיה במקום החדש שאליו יגיע?

אלוהים לא מגלה לאברהם דבר וחצי דבר על הארץ אשר אליה הוא הולך. במקום זאת, אלוהים מאריך בציור העתיד הרחוק – כיצד אברהם ייהפך לגוי גדול ויהיה מקור של ברכה עבור כל העמים הסובבים אותו. הוא לא אומר לו מתי זה יקרה, האם הדבר יתממש מיד או מאוחר יותר ומה הוא יצטרך לעבור עד אז. הדרך לוטה בערפל. כל שאברהם יודע הוא שסופה של הדרך טומן עבורו ברכה.

סביר להניח שכל אדם שהיה מקבל ציווי שכזה היה מתעניין ושואל שאלות. הרי כיום, איננו מוכנים לעשות אף צעד בחיינו מבלי שיש בידינו את מרב האינפורמציה על העתיד הצפוי לנו. לא נחליף מקום עבודה אם לא נדע בדיוק את התנאים שנקבל שם ולא נעבור דירה מבלי לדעת את המירב על המקום החדש שאליו אנחנו באים. אבל אברהם לא שואל שאלות, לא תוהה ולא מתעניין. הוא פשוט קם והולך:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה'... ויעבר אברם בארץ... וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת.

בכך כמדומני מתגלה טבעה של האמונה האברהמית. אלוהים לא גילה לאברהם לאן בדיוק עליו ללכת והיכן היא הדרך, כדי להותיר את הדבר בידיו. בכך תתבטא אמונתו – האם יסכים לצאת אל שליחות גדולה, גם אם הדרך אליה אינה ידועה, או שמא הוא ייסוג ויימנע ממנה.

זהו הפשר העמוק של מושג הניסיון, ששב והופיע בחיי אברהם. הניסיון לא הסיר מאברהם אחריות אלא העמיס עליו אותה. הנסיון הציב את אברהם בהתמודדויות לא פשוטות. אבל רק כך התגלתה אמונתו. האמונה לא הורתה לאברהם במה לבחור – לעתים הוא התווכח עם אלוהים על בחירותיו – אלא נתנה לו את הכוח לבחור גם במצבי ספק. האמונה היא זאת שסיפקה לו את הידיעה שהוא צועד בדרך ארוכה, שסופה להביא ברכה.

*

כשמדברים היום על אמונה, אומרים לנו הרבה פעמים לא לדאוג כי הכל "יהיה בסדר". זה לא נכון. לא הכל יהיה בסדר. לא היה בסדר ליהודים שלא ברחו מאירופה לפני השואה. לא היה בסדר לאנשי עסקים שהשקיעו את הונם ביוזמות עסקיות שנפלו. לא היה בסדר לאישה שעברה כמה סבבים של טיפולי פוריות ובכל זאת לא נקלטה להריון. וגם לא היה בסדר לכדורסלן שהחליט לקחת על עצמו את הזריקה האחרונה של המשחק והחטיא. אין מי שיכול להבטיח לנו מה יקרה איתנו עוד דקה, עוד שעה או עוד עשר שנים. אף אמונה לא מקנה וודאות ביחס לעתיד הנעלם שלנו.

במקום וודאות, מה שמקנה לנו את האמונה זה את הכוח והתעוזה להתקדם בחיים נטולי וודאות. היא מחדירה בנו את ההכרה שאנו נושאים שליחות ארוכת טווח, שסופה להביא ברכה. האם זה יקרה מחר או מחרתיים, עוד שנה או עוד שנתיים, בחיינו או לאחר חיינו? את זאת איננו יודעים. ייתכן שנצליח וייתכן שניכשל. האמונה בכל מקרה נותנת לנו את הביטחון להמשיך לאחוז בדרך למרות הקושי. היא זו שגורמת לאישה לצאת לסבב נוסף של טיפולי פוריות, ולא להתייאש, שכן היא מאמינה שזה הדבר שנכון לעשותו וזה חלק משליחות חייה. היא זו שגורמת לשחקן להמשיך לנסות ולקלוע לסל למרות שהחטיא מספר פעמים. היא זו שעוזרת לנו להחליט להתחתן עם אישה מסוימת למרות שאין לנו מושג איך החיים ייראו איתה. האמונה לא מקנה לנו וודאות, היא מעניקה לנו יציבות. כי גם כשיהיה קשה האמונה תורה לנו להמשיך ללכת, מתוך ידיעה שזו השליחות שלנו.

*

כמו אצל אברהם, אמונה מן הסוג זה איננה מסלקת את הבחירה החופשית. להפך; היא מעצימה אותה. היא מחייבת אותנו בבחינה קבועה ובדיקה מתמדת. היא דורשת מאתנו להטיל ספק ולבדוק האם אנו נאמנים לדרך שלנו ועושים את הצעד הנכון שמוביל אל היעד. כמו אצל אברהם, גם בפנינו פתוחים אינסוף נתיבים בדרך אל היעד. מאחריותנו לוודא שאנו צועדים בנתיב הנכון.

אמונה שכזו לא חונקת את הספק אלא מעוררת אותו. היא מעודדת אותנו להתקדם אל עבר הלא-נודע ובה בעת לבדוק כל העת האם בחרנו בדרך הנכונה. וכשדברים לא מסתדרים, האמונה מבקשת שנתהה ונשאל ואפילו נתווכח, כפי שאברהם התווכח עם אלוהים.

לכן אין באמת דבר כזה "לחזור בתשובה". המאמין איננו זוכה בתשובות. להפך, אצל המאמין צפות כל העת שאלות ותהיות על הדרך הנכונה, שתביא את הברכה לעולם. אם כבר, יהיה יותר נכון לראות במאמין אדם ש"חוזר בשאלה". הספק, התהייה, הם חלק אינטגרלי מאמונה עמוקה ושלמה. ומתוכם נובעת האחריות העצומה המוטלת עלינו לבחור נכון את הדרך, כדי שנגיע אל המקום שאותו האלוהים ייעד לנו.