מיטת סדום ומידת סדום / לפרשת וירא

שוב מבול. שוב חורבן.

לאחר החרבת העולם ובריאתו מחדש בימי נוח, הבטיח אלוהים שהוא לא יוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ואמנם, מבול מן הסוג ההוא לא היה עוד, אבל מבול קטן, אחר, כן הגיע. כך עלה בגורל סדום וסביבתה, אשר הוחרבו עד היסוד:

וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה.

קשה שלא לחוש בדמיון שקיים בין תיאור זה ובין תיאור המבול. כאן נאמר שה' המטיר, ובמבול נאמר "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר". כאן השמיד אלוהים את הערים ויושביהן ואת האדמה, ובמבול מחה אלוהים "את כל היקום אשר על פני האדמה". כאן ניצלה משפחתו של לוט לאחר שהסתגרה בבית, ובמבול ניצלה משפחתו של נח שהסתגרה בתיבה. כאן חשבו בנותיו של לוט שהן נותרו לבדן, ובמבול משפחת נוח נותרה לבדה מכל האנושות.

אבל לצד הדמיון העז קיים גם הבדל משמעותי. במבול הושמד העולם באמצעות מים, במטרה להצמיח אותו מחדש. אך בסדום ועמורה הושמדו הערים באמצעות אש וגפרית שהוטחו מן השמים, במטרה להותיר את האדמה חרוכה לעד. אם הקשת ניתנה בשמים כדי להזכיר את הבטחתו של אלוהים שהעולם לא יושמד עוד, האדמה החרוכה של סדום ועמורה מהווה תזכורת כואבת לאנושות מה עלול לעלות בגורל מקום אשר יבחר ברע.

אבל מה היו חטאיהם של אנשי סדום? מה עשו, שהמיט עליהם עונש נורא שכזה? באופן מפתיע, המקרא לא מרחיב בכך. בפרשת 'לך לך' נאמר שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לה' מאד". בפרשת 'וירא' מסופר ש"חטאתם כבדה מאד". אבל מה היו חטאיהם?

*

סדום היתה אזור פורה ביותר. כנראה שלפני שים המלח הפך לים המוות, היה במקום מקווה מים מתוקים, אשר שימש מקור חיים עבור הצומח והחי. זו הסיבה שלוט בחר להתגורר דווקא במקום הזה:

וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער.

במקום לבחור את דרום ארץ ישראל או צפונה, כפי שהציע לו אברהם, לוט בחר דווקא לפנות מזרחה, אל המקום הטוב ביותר בארץ ישראל. על פי תיאור הכתוב, סדום היתה דומה למצרים, שנהנתה משפע מי הנילוס, ולא פחות מכך - לגן עדן, שהיה המקום המובחר ביותר עלי אדמות. דבר לא היה חסר בסדום. אנשיה נהנו ממשאבי הטבע שבה בשלווה ובביטחון, מבלי להידרש לגורם חיצוני אחר.

התמונה השנייה שמצטיירת לנו מסדום היא האירוע עם המלאכים שהגיעו אל ביתו של לוט:

ואנשי העיר אנשי סדום נסובו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם.

אם לוט נהג כמנהג דודו אברהם, והכניס אורחים שבאו אל העיר, אנשי העיר נהגו ההיפך. הם ביקשו להוציא את האורחים מן הבית כדי להתעלל בהם מינית. זו לא היתה התפרצות חד פעמית של המון תאוו. מהשיח המתנהל בהמשך מסתבר שזו היתה מדיניות קבועה. לוט מנסה לעשות עם אנשי העיר עסקה מזעזעת, כאשר הוא מציע להוציא אל ההמון את שתי בנותיו במקום האנשים שבאו אליו, אך ההמון מסרב:

ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט, עתה נרע לך מהם.

הצעתו של לוט אינה מתקבלת לא משום שהיא לא אטרקטיבית מספיק אלא משום שהיא משנה מדין המקום. ההמון מטיח בו שהוא תושב חדש בעיר ואין לו שום סמכות לשנות את המשפט המקובל, ואם לא יישמע להם, הם יפגעו בו.

*

אפיזודה זו חושפת לנו במעט את אופייה הקלוקל של סדום. חטאם של אנשי סדום לא היה כניעה זולה ליצר. אילו היה כן, אלוהים לא היה משמיד את המקום, שהרי הוא כבר הודה לאחר המבול ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". הבעיה אצל אנשי סדום היתה שהעוול היה ממוסד, ונעשה בחסות החוק. אנשי סדום הקימו מערכת משפט שדאגה לפגוע באורחים שהגיעו אליהם ולנצל אותם.

חז"ל המחישו את העניין הזה, כאשר תיארו במסכת סנהדרין (קט, ע"א) את המשפט המעוות של אנשי סדום. על פי חכמים היה נהוג שם, שמי שיש לו בקר ירעה את הצאן של כל אנשי העיר יום בשנה, אך מי שאין לו ירעה יומיים בשנה. מי שיש לו רכוש, יעבור בגשר ללא תשלום, אך שמחליט לעבור בנהר, ישלם מכס מלא. והנה החוק המפורסם ביותר: מי שמגיע להתארח יושכב על מיטה – אם הוא קצר ממנה, יימתחו רגליו. אם הוא ארוך ממנה, יקוצצו רגליו. אני מניח שלכל החוקים הללו מכנה משותף אחד: לפגוע באנשים נטולי רכוש, הבאים מבחוץ, ולהיטיב עם אנשי המקום, בעלי הרכוש. אנשי סדום עשו הכל כדי להרחיק אנשים זרים מעליהם. הם לא רצו שזרים יהנו מהמשאבים השייכים להם.

על כך האשים אותם הנביא יחזקאל מאות שנים לאחר מכן: "שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה". הניגוד בין העושר הגדול של אנשי סדום לבין הסירוב שלהם לסייע לזרים שבאו בגבולם, הוא שהמיט עליהם לבסוף את החורבן.

*

אבל זה לא רק חוסר הנכונות לחלוק את משאבי המקום עם אנשים זרים. ביטוי אחר של חז"ל מלמד על חטא מורכב מכך. "ארבע מידות באדם", קבעו חכמים במסכת אבות. האומר "שלי שלי ושלך שלי" הוא רשע. זה הגזלן הקלאסי. מי שאומר "שלי שלך ושלך שלך", הוא החסיד, שמעניק משלו לאחרים ולא דורש דבר לעצמו. האומר "שלי שלך ושלך שלי", זהו עם הארץ, שחי בעולם ללא סדר וחוק. והאומר "שלי שלי ושלך שלך", זו מידה בינונית, של האדם הממוצע. ואולם, למידה זו מוסיפים חכמים תיאור נוסף: "ויש אומרים, זו מדת סדום".

יש כאן הבנה עמוקה של חז"ל את חטאי סדום. כאשר אברהם חזר ממסע הניצחון ההירואי שלו על ארבעת המלכים, הוא פגש את מלך סדום. המלך הציע לו לקחת לעצמו את הרכוש שבזזו ממנו המלכים ולהשיב לו רק את הנפש. אך אברהם סירב, בטענה ש"לא תאמר אני העשרתי את אברם". מעבר לעדות שיש כאן לעושר הגדול של אנשי סדום, יש כאן ביטוי להשקפה שלהם על זכויות הקניין.

אנשי סדום לא היו גזלנים. הם לא רצו לקחת רכוש שלא שלהם. הם צידדו בזכות הקניין הפרטי, ולכן הכירו בכך שהרכוש שבזז אברהם במלחמה צריך להישאר אצלו. אבל מסתבר שהאידיאולוגיה הזו לא היתה אלא כסות משפטים למידה מושחתת של צרות עין והתנשאות. אנשי סדום אמרו שמה ש"שלך שלך" כי בכך הם הגנו על רכושם שלהם. ההגנה על הקניין לא נועדה להיטיב עם האחר אלא לאפשר להם להחזיק בקנאות במשאבים העצומים שלהם.

אכן, קל להגיד "שלי שלי ושלך שלך", כאשר לי יש יותר ולך יש פחות. קל להילחם עבור קפיטליזם, כאשר אני הוא זה שחי במדינה מפותחת, וזוכה לתנאי חיים נוחים, ואילו אתה מגיע ממדינה מתפתחת, עם תנאי פתיחה נחותים בהרבה. אנשי סדום, שהיו עשירים במשאבי טבע, לא רצו את זכות הקניין לכולם. הם לא רצו לחלק את הונם עם אחרים.

זהו השורש הקלוקל של סדום. עם גזלנים וגנבים לא קשה להתווכח. העוול ברור, והוא מנוגד למוסר וגם להגיון. אך כאשר עוול נעטף באצטלה של צדק ומשפט, הוא מסוכן. האדם נלחם כביכול בשם הצדק כאשר למעשה הוא משתמש בו כדי לנצל, לפגוע ולהרוס. מקום כזה צריך לבער מן העולם.

*

מידת סדום הפכה בהלכה היהודית לכינוי לכל מי שמסרב לעשות טובה לאחר, כשאין לו הפסד ממנה. ההלכה אף קבעה שבית דין יכול לכפות על כך.

הלכה זו לא צמחה משום מקום. היא נטועה עמוק בדרכו של אברהם, אשר הכניס אורחים אל ביתו, ומשם הושרשה בצאצאיו. הכנסת האורחים היא אולי הסמל הגדול ביותר לתורת המוסר היהודית. מצד אחד היא מצדדת בזכות הקניין הפרטי, כאשר היא מבחינה מי שהוא בעל הבית ובין מי שהוא רק אורח במקום, אבל מצד שני היא מטילה על האדם חובה מוסרית לשתף אחרים בטוב שזכה בו. כפרפרזה על לשון המשנה היינו מגדירים מידה זו כמי שאומר "שלי שלי ושלי שלך". זוהי המידה האברהמית.

דרך זו האנטיתזה הגדולה לסדום, שביקשה לשמור את טוב הארץ לעצמה בלבד ולמנוע מאחרים להיות שותפים בו. חורבנה הוא תזכורת לכל הדורות שדרך זו מאוסה. במקומה יש לאמץ את דרך הצדקה והמשפט האברהמית - דרך שבה יש משפט, המגן על קניינו של כל אדם, אך דרך שבה יש גם צדקה, הקוראת לאדם לשתף ברכושו את האחר. זהו השילוב אשר יצמיח חיים. זו הדרך שתייחד עד היום את זרע אברהם.