כשמנהיגים (לא) עומדים במילתם / לפרשת מטות

כמה אמון רוחש הציבור הישראלי לנבחרי הציבור שלו? כנראה שאף אזרח ישראלי לא יהיה מופתע לגלות שבמדד האמון במוסדות הציבור, אותו בוחן המכון הישראלי לדמוקרטיה מדי שנה, מתגלה פעם אחר פעם, שהמוסדות הדמוקרטיים – קרי הממשלה, הכנסת והמפלגות, זוכים לאמון הנמוך ביותר, פחות מכל מוסד ציבורי אחר. בשנת 2021, לדוגמה, רק 15 אחוזים הביעו אמון במפלגות, ורק כ-29 אחוזים הביעו אמון בכנסת ובממשלה. הצבא, לעומת זאת, נהנה משיעור אמון גבוה במיוחד של 90 אחוזים, הרשויות המקומיות זכו לאמון של 62 אחוזים, ובית המשפט העליון זכה ל-48 אחוזי אמון.

האמון הנמוך ביחס למוסדות הדמוקרטיים אולי לא מפתיע את האזרח הישראלי הממוצע, אבל הוא כן מפתיע את החוקרים. שכן הוא מבטא פרדוקס: מסתבר שדווקא המוסדות הדמוקרטיים, שבהם יש לציבור הרחב את המעורבות הגדולה ביותר בבחירת הנציגים, הם הסובלים מחוסר אמון חריף; בעוד שהמוסדות הלא-דמוקרטיים, שבעיצובם אין לציבור כל מעורבות, הם נהנים מאמון גבוה.

מסתבר שישראל לא חריגה בעניין הזה. מחקר משווה שערך מכון המחקר והמידע של הכנסת גילה שחוסר אמון במוסדות הדמוקרטיים בולט בלא מעט מדינות מערביות, כמו גרמניה ואיטליה, דבר המעלה את האפשרות שזהו תוצר לוואי של משטרים דמוקרטיים בכלל. מחקרים שונים עסקו בסיבות האפשריות למצב זה. יש שציינו את פעולתה של התקשורת בעולם החופשי, המדגישה בעיקר את הצדדים השליליים של המוסדות הדמוקרטיים. פרשת שחיתות תקבל תמיד סיקור רחב יותר מאשר נבחר ציבור אשר מתנהל ביושר. יש שתלו זאת בביקורתיות הנדרשת כלפי המוסדות הדמוקרטיים מעצם קיומם (דבר המכונה "חוסר אמון בריא"); ויש שתלו זאת בציפיות הגבוהות שקיימות מנבחרי הציבור בעידן המודרני, שבאופן טבעי אינן מתממשות במלואן. בכל מקרה, ברור שאמון נמוך במוסדות הדמוקרטיים הוא מצב שאינו בריא והוא דורש תיקון.

*

אבל מחקרים העלו דבר מעניין נוסף. ניתן למצוא קורלציה (מתאם) בין רמת האמון שקיימת בחברה בכלל ובין רמת האמון שהציבור רוחש למוסדות הדמוקרטיים. במקומות כמו מדינות סקנדינביה, למשל, שבהן שורר אמון חברתי יחסית גבוה, יש גם אמון גבוה יותר במוסדות הדמוקרטיים. הדבר מציב את האמון כגורם תרבותי עמוק, האחראי לעיצוב כלל פני המדינה.

וזו הצעתי להסבר התופעה: אמון צומח מתודעת ברית. כאשר אזרחי המדינה חווים עצמם כשותפים לדרך, שורר אמון ביניהם. אדם לא נתפס כפועל למען עצמו אלא למען הקולקטיב ולכן אפשר לסמוך עליו. בחברה שכזו, גם נבחרי הציבור יזכו לאמון, שכן ניתן יהיה לראות בהם אנשים הממלאים את שליחותם החברתית. אבל בחברה החסרה תודעת ברית, כל זה לא קיים. אדם נתפס כמי חי לעצמו ודואג לאינטרסים שלו בלבד. לכן אי אפשר לסמוך עליו. בחברה שכזו, תשרור צרות עין (מה שנקרא בישראל 'חוסר פרגון'), שכן כל הצלחה של אדם אחד תיתפס כבאה על חשבונו של אדם אחר. גם נבחרי הציבור ייתפסו כך. במקום להיחשב כשליחים הפועלים לטובת הכלל, הם ייתפסו כפריבילגים הפועלים בעיקר עבור עצמם. כך אמון נמוך בקרב הציבור מוביל להקטנת האמון במוסדות השלטון.

מאלף לראות שסוגיית האמון החברתי, ומתוכו האמון בהנהגה, העסיקה מאד את המקרא. כאשר משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם הוא נחלץ לסייע לאיש עברי שהוכה על ידי איש מצרי. ברגע זה יכולה היתה גאולת מצרים לצאת אל הפועל, עם תנועה של מרד המוני בשלטון פרעה ובהנהגת משה. אבל במקום להוביל את המרד, משה בורח למדיין. הסיבה לכך היא שהוא רואה שני אנשים עברים ניצים, כשאחד מכה את חברו. אז מודה משה "אכן נודע הדבר". בקריאתו הרגישה, המדרש מסביר שברגע זה הבין משה מדוע ראוי היה עם ישראל לחיות תחת שעבוד. אם גם במציאות כזו, איש עברי מכה את חברו, סימן שעוד לא הגיע זמן הגאולה.

משה יחזור למצרים לגאול את ישראל רק כאשר אלוהים יבטיח לו שאהרן אחיו ישמח על מינויו ויפרגן לו. רגע לפני שייצאו ממצרים, ייקחו בני ישראל קרבנות בשותפות עם משפחה ושכנים. חוויית הברית הקולקטיבית תלווה את היציאה, והיא תצמיח גם את ההנהגה הראויה. בקריעת ים סוף יאמין העם לא רק באלוהים אלא גם במשה ("ויאמינו בה' ובמשה עבדו"), וגם במעמד הר סיני אלוהים ידבר אלוהים אל משה באזני כל העם, כדי ש"וגם בך יאמינו לעולם". הנה כי כן, האמון בהנהגתו של משה הוא קריטי מבחינתה של התורה לא פחות מהאמונה באלוהים. סמכותו של משה יונקת מהאמון שהעם נותן בו.

מבחינה זו, תורת ישראל לא העניקה לעולם רק תיאולוגיה חדשה אלא גם פוליטיקה חדשה. תורת ישראל מקדמת חברת ברית, שבה האחווה לא צומחת תרק מהיסטוריה משותפת אלא גם מייעוד משותף. בחברה שכזו, אדם נדרש להיחלץ לטובתו של האחר, ללא תמורה, ולא לנצל אותו בעת חולשתו. בחברת אמון שכזו, גם ההנהגה תידרש לקבל את אמון הציבור. אפילו משה לא יוכל להנהיג את העם מבלי שזה נותן בו אמון. התורה תינתן רק לאחר שהוא יקבל על עצמו את הברית ואת הנהגתו של משה ויאמר "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

*

ממבט זה ניתן לבוא ולהבין את פרשת 'מטות'. אנו מצויים לאחר החטא הנורא בבעל פעור, לאחר קביעת דיני הנחלות ומינוי יהושע למחליפו של משה. התחושה היא שנעשו כל ההכנות לקראת הכניסה לארץ, ולא נותר אלא לגשת לספר דברים ולשמוע את נאומו האחרון של משה. אבל אז מגיעה פרשת 'מטות' ומלמדת דינים שלכאורה לא שייכים לכאן:

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

קשה להאמין שדיני נדרים ניתנו כאן, בסוף שנת הארבעים להליכה במדבר. הרי על נדרים כבר קראנו בעבר, כמו למשל בפרשת המועדים שבספר ויקרא: "מלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם... אשר תתנו לה'". על שבועות גם שמענו כבר כמה פעמים, בהקשרים הלכתיים שונים בספרים שמות, ויקרא ובמדבר. גם חיתום הפרשה "אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה", מלמד שדיני הנדרים שנאמרו כאן הם חלק מקורפוס שלם של הלכות הקשורות למבנה המשפחה, שרובן לא נכתב כאן כלל. ניכר אפוא שמשה לקח את דיני הנדרים, הוציאם מהקשרם, והביא אותם דווקא כאן. אך מדוע?

אני מבקש להציע שהדבר קשור לתודעת הברית החברתית ולאמון הנדרש בין החברים בה שעליהם דיברנו. הביטוי הבסיסי ביותר של האמון הוא שאנשים עומדים במילתם. אדם שנדר נדר או נשבע שבועה לעשות משהו, ולא מקיים את דיבורו, פוגע באמון שקיים בין אנשים. אם אי אפשר לסמוך עליו שיעמוד מאחורי מילתו, הלכידות הקולקטיבית מתרופפת.

לכן הביא משה את דיני הנדרים דווקא כאן, ברגעים האחרונים לפני הכניסה לארץ. הדרישה מאדם לעמוד בדיבורו היא תנאי לשגשוגה של החברה בארץ, זו שתתקיים באופן עצמאי וללא השגחתו הצמודה של משה. היושרה (אינטגריטי בלעז) של האדם, בראש ובראשונה כלפי עצמו, תצמיח אמון בין האנשים, ואמון זה יוביל לכינון חברת ברית בעלת חוסן פנימי ולכידות אזרחית.

הדינים המפורטים בהמשך בנוגע לאישה שנדרה בבית אביה או בבית בעלה, מעמיקים את המבט על האמון החברתי וקושרים אותו לחוסן המשפחתי. הם מבקשים לוודא שהחובה של אדם לעמוד בדיבורו לא תבוא על חשבון פגיעה במשפחה ובאנשים הקרובים לנו. לכן נתנה התורה סמכות לאב או לבעל להפר את נדרי האישה, שהיתה בתקופה העתיקה חסרת מעמד, השכלה וזכויות. דינים אלה מגינים על האישה מפני ניצול אפשרי שלה, באמצעות שכנועה להבטיח הבטחות ולנדור נדרים, ותולים את קיומם של נדריה בבעלה או באביה.

*

משאנו מבינים את פרשת הנדרים כאמצעי לכינון חברת ברית, ניתן להבין גם את פתיחתה הייחודית של הפרשה:

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צווה ה'.

את החוקים על היחסים "בין איש לאשתו ו"בין אב לבתו", נתן אלוהים למשה כדי להעבירם לכלל ישראל. והנה, כאן משה, כנראה על דעת עצמו, מוסר את החוקים האלה אל ראשי המטות, הם נשיאי השבטים, כדי שהם ילמדו אותם לכלל העם. משה כמו שם את ראשי השבטים כאחראים על דיני הנדרים, דבר שלא מצאנו לו אח ורע בכל שאר דיני התורה.

ייתכן ובדרך זו ביקש משה לגרום לכך שהראשונים שיצטרכו לעמוד בדיבורם אלה ראשי המטות עצמם. ראשי המטות הם המנהיגים העתידיים של עם ישראל. יהושע מונה אמנם למחליפו של משה, אולם לאחריו לא צפוי לקום מנהיג ריכוזי אחד. לאחר תקופת יהושע תגיע תקופת השופטים, בה השלטון יימסר לראשי השבטים. על כן חשוב שדווקא הם יקפידו על דיני הנדרים. כפי שמובא בשם החתם סופר, הראשונים המועדים ליפול בלשונם אלו המנהיגים. הם הרגילים להבטיח הבטחות, לנדור ולהישבע, והם הראשונים שנדרשים לעמוד בכל התחייבויותיהם. אחרת, ייפגע האמון בהם ושלטונם יתמוטט. על כן שם משה דווקא אותם כאחראים על הנדרים בעם ישראל. השאיפה היא שהאמון החברתי יתפרש ויתרחב מן הציבור אל מוסדות השלטון.

המשך הפרשה ממחיש את חשיבות היושרה בקרב מנהיגי השבטים. שבטי גד וראובן נענו בחיוב לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי וזאת בתנאי שיתחייבו לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע לכיבוש הארץ. לא היה מי שיאכוף את התחייבותם זו, מלבד היושרה שלהם עצמם. על כן היה חשוב שדווקא ראשי השבטים יקפידו על ענייני נדרים.

כך גם הדבר בנוגע להתנהלות הצבא במלחמת מדין. אל הצבא נשלחו "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל", והם נצטוו לבצע את נקמת ה' במדיין. אך הצבא לא עמד בייעודו כשהחיה דווקא את הנשים. על כך קצף משה ודרש להרוג את הנשים שאינן בתולות – עונש על כך שהחטיאו את ישראל. שוב בולטת כאן אפוא אחריותם של ראשי המטות על התנהלות העם והעמידה בהתחייבותם כלפי הקולקטיב.

*

הביטוי בו בוחרת התורה להשתמש 'מטות' אינו מקרי. לאורך התורה קראנו על המטה, ששימש את משה בהנהגת ישראל במצרים ולאורך המסע המדבר. באמצעות המטה חולל משה נסים, כמו מכות מצרים, קריעת ים סוף והוצאת מים מן הסלע. הנהגה באמצעות המטה ביטאה הנהגה ניסית של אדם אחד, הניעזר באמצעים על-טבעיים כדי לזכות באמון העם.

כינוי נשיאי השבטים כראשי 'מטות', והפקדתם דווקא על דיני נדרים, מעידים של שינוי בצורת ההנהגה. מאישיות כריזמטית יחידה, המחוללת ניסים וסוחפת אחריה המונים בכוח המטה, המנהיגות הולכת להיות מבוזרת אל 12 ראשי שבטים, אל מה שאנו מכנים היום שלטון מקומי. נשיאי שבטים אלה, כוחם לא יהיה בניסים ובמעשים על-טבעיים אלא בדיבור. באמצעות ההקפדה על דיני הנדרים, הם יעמיקו את האמון בתוך החברה, בין איש לרעהו, וגם יידרשו להצדיק את האמון שניתן בהם. בחברה שכזו תתקיים פוליטיקה של ברית, וזה מה שיבטיח את חוסנה של האומה היהודית בארץ.

המטה של משה הופך אפוא בפרשת 'מטות' לבני אדם, וכוחו הפלאי מומר בדיבור נאמן. בכך מורה לנו משה את הדרך הנכונה לבניית חברה איתנה גם בעתיד. אל תחפשו עוד מנהיגים עושי קסמים למיניהם, מורה לנו משה. את חוויית המטה השאירו במדבר. עם הכניסה לארץ חפשו את המנהיגים שתוכלו לתת בהם אמון. שמילתם תהיה מילה, ואת מה שהבטיחו לעשות יקיימו. חפשו את המנהיגים שיהוו בעצמם דוגמה לדיבור נאמן, ומשם יחלחל הדבר אל כלל החברה.

רק בחברה כזו, חברת אמון, תוכל להתקיים הברית. רק חברה כזו תשרוד את האתגרים הקשים הצפויים להתיישבות בארץ. רק כשנתנהג ביושרה נוכל לסמוך באמת האחד על השני, ואז נשגשג כיחידים, כמשפחה וכאומה.