"סטופ לוס" כפקודה לחיים

מספרים לנו הרבה על הכסף הגדול שאפשר לעשות בשוק ההון. פחות מספרים לנו על ההפסדים הגדולים שאדם עלול לספוג שם. ישנם לא מעט שאיבדו הרבה כסף, לעתים את כל הונם, בהשקעות במניות שהתרסקו.

מהו המפתח לניהול נכון של תיק השקעות? מסתבר שזה לא ההתמודדות עם הרווחים אלא דווקא עם ההפסדים. מה עושים כשמנייה צונחת ואנו בהפסד? נטייה של הרבה אנשים היא להשאיר את ההשקעה ככל שניתן, מתוך תקווה שהמנייה תעלה והם יחזירו לעצמם את ההפסד. אחרים יקנו בשלב זה דווקא עוד מאותה מניה, מתוך מחשבה שזה מה שיביא להם רווח גדול יותר, כשהיא תעלה בחזרה.

אלו מהלכים לגיטימיים, שלעתים מוכיחים את עצמם. אבל כל משקיע יודע שלרוב הם לא. כשמנייה צונחת היא עלולה להמשיך ולרדת, והמשקיע עלול לאבד את כל כסף ההשקעה שלו. גם אם שווי המנייה עתיד לעלות, משקיע נבון יכול היה להוציא את הכסף ולהשקיע אותו במנייה אחרת, שתניב לו רווח מהיר וגדול יותר בזמן שהוא מחכה להחזר ההפסדים. כדי למנוע את המצב הזה נוצרה הפקודה "סטופ לוס" (Stop Loss; הגבלת הפסד). בפקודה זו קובע המשקיע מראש שווי מסוים, שאם המנייה צונחת אליו, הוא מוכר אותה ועוצר את ההפסד כדי להציל את כספו. מי שלא משתמש בפקודה הזו, עלול להפסיד כסף רב בבורסה.

לא קל ללחוץ על ה"סטופ לוס" ולצאת מן המשחק. הנטייה הטבעית היא לאחוז בתקוות שווא שהמנייה תעלה בחזרה ותכסה על ההפסדים. אך, כאמור, מי שלא ישתמש בפקודה הזו, עלול למצוא את עצמו לבסוף ללא הכסף שהשקיע. משחק נבון בשוק ההון מחייב להודות בהפסדים כשהם קורים ולהציל את הכסף שנותר.

לדעתי "סטופ לוס" הוא הסוד שמסביר את פתיחתה הטרגית של פרשת 'ואתחנן', הנקראת תמיד בשבת 'נחמו'. מסתבר שהעיקרון הכה-חשוב למסחר במניות הוא גם עיקרון מכונן בחיי כולנו, והוא קושר בין גורלו של משה, מצוות התורה והנחמה על חורבן הארץ.

*

בפרשת 'חקת' שבספר במדבר קראנו על חטאו של משה במי מריבה, החטא שבגינו נגזר עליו שלא ייכנס לארץ. זהו עונש קשה ביותר עבור מי שהקדיש את ארבעים שנותיו האחרונות כדי להביא את עם ישראל לארץ ישראל. בספר במדבר לא מצאנו את תגובתו של משה לעונש הנורא, וכעת מתגלה שהוא לא עבר עליו בשתיקה. כך משה מספר לנו בתחילת פרשת 'ואתחנן':

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. א-דני ה' אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון.

משה חושף כאן בפנינו את הדרמה שהתחוללה ביחסיו עם אלוהים לאחר חטאו. משה לא רק התפלל לביטול העונש אלא ממש התחנן על כך. בניגוד לתפילה, שהיא בקשה חד פעמית, תחינה מבטאת בקשה חוזרת ונשנית. משה התפלל ושב והתפלל ושב והתפלל כדי שאלוהים ירשה לו להיכנס לארץ. על פי חז"ל, מספר התפילות שהתפלל היה כמניין המילה 'ואתחנן' - תקט"ו (515) תפילות (הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, מקובל איטלקי, חיבר על כך ספר שלם). עד כדי כך היה הדבר חשוב עבורו.

אך אלוהים סירב להישמע לו. אלוהים לא רק שלא ביטל את עונשו אלא גער בו ודרש ממנו להפסיק בתחנוניו:

ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

זו תגובה קשה. מילא לסרב לבקשתו האחרונה של משה להיכנס לארץ, אבל למה גם לקחת ממנו את האפשרות להתפלל על כך? וכי כך עונים לאדם שמשאלת ליבו נלקחה ממנו בשנת החיים האחרונה שלו?

פרשנים שונים ניסו למצוא סיבה לסירובו של אלוהים לבקשת משה, אך אני סבור שלא לחינם היא לא נכתבה. המוקד של הסיפור איננו בסירובו של אלוהים אלא בדרישה ממשה להפסיק להתפלל. וכאן, כמדומה, טמון מסר מכונן עבור כל אדם עד ימינו.

*

נעיין בדבריו של אלוהים למשה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". הביטוי "רב לך" מתפרש בדרך כלל במשמעות של הפסק להתפלל. אך יש בביטוי הזה יותר מכך. משמעותו המלאה היא "הרבה לך", כלומר כבר קיבלת הרבה ועליך להסתפק בכך. זהו פשר המילים 'מספיק' או 'די' שאנו משתמשים בהן כדי לגרום לאנשים להפסיק לעשות דבר מסוים. אנו אומרים להם שמספיק להם או די להם במה שקיבלו ואין הם זקוקים לעוד.

זה מה שאלוהים דורש ממשה. במקום להתמקד במשאלה שלא השיג, ולהמשיך לנסות להשיגה, אלוהים דורש ממשה להתעסק במה שקיבל עד כה ולהתמקד בו. זה פשר המשך דבריו אל משה:

עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה.

יש כאן תיאור מעניין. בסוף ספר דברים נקרא כיצד משה עושה את מה שאלוהים ציווה אותו כאן, רק בסדר הפוך. קודם כל הוא ייפרד מיהושע ויברך אותו ורק לאחר מכן יעלה אל הר נבו, שם הוא יראה הארץ וימות. אך כאן אלוהים מורה לו לעשות אחרת – קודם לעלות להר ולראות את הארץ ואז לצוות את יהושע. אני סבור שאלוהים ביקש כאן שפטירתו של משה תיראה אחרת מכפי שהיתה בסוף, ודומה יותר לפטירת אהרן בהר ההר. כזכור, אהרן עלה להר ההר יחד עם משה ועם אלעזר, בנו ממשיכו, ושם נערך טקס רב רושם שבו פשט אהרן את בגדי הכהונה והוריש את התפקיד לבנו טרם שמת.

באותו אופן ביקש אלוהים שפטירתו של משה תיראה. כמו אהרן, משה צריך היה לעלות אל ההר, ושם להוריש את ההנהגה בטקס רב רושם ליהושע ממשיכו. פטירתו היתה נתפסת אז כחלק מהמהלך לכיבוש הארץ וזוכה למשמעות. אך כל זה לא קרה. משה אמנם ערך טקס של העברת התפקיד ליהושע, אך אז עלה לבדו אל הר נבו ומת שם כאיש בודד. שינוי זה הפך את פטירתו לאירוע טרגי וחסר פשר, של אדם שסורבה משאלתו לחצות את הירדן ובמקום זאת נגזר עליו לעלות על ההר ולמות שם.

אני סבור שהשינוי הזה אירע בעקבות התחנונים הרבים של משה. עיסוקו בביטול העונש שהושת עליו מנע ממנו לתכנן כמו שצריך את פטירתו. התקווה שיאריך עוד כמה ימים הסיטה את תשומת ליבו מהדרך הראויה עבורו למות. וכך, חייו של משה הסתיימו בטרגדיה.

לכן גער אלוהים גער במשה ואמר לו "רב לך". במקום לעסוק בביטול הגזירה דרש אלוהים ממשה לעסוק בטקס פטירתו, כדי שזה יהיה משמעותי ולא טרגי. קבל את ההפסד, אמר לו אלוהים, לחץ על פקודת ה"סטופ לוס", ועכשיו השתמש בתבונה במה שנותר לך כדי להפוך את חייך למשמעותיים גם ברגעיהם האחרונים. אך, כאמור, משה לא עשה זאת, ומת לבסוף לבדו, כאיש שגורלו לא היטיב עמו. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".

*

אני מאמין שלא לחינם קבעו לנו חכמים לקרוא את פרשת 'ואתחנן' לאחר תשעה באב, בשבת 'נחמו'. יש בהוראה שנתן אלוהים למשה עיקרון מנחה לחיים. חורבן בית המקדש היה הפסד עצום לעם היהודי: מאות אלפים מתו, רבים יצאו לגלות ועם ישראל איבד את ארצו. בקלות יכול היה עם ישראל לאבד את עצמו לדעת, לאחוז באבל ולהפסיק את החיים עד שבית המקדש ייבנה מחדש. ואמנם, כך בתחילה נהגו פרושים (בבלי בבא בתרא ס, ע"ב):

כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?; נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כך, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו.

הפרושים רצו להפסיק את החיים בעקבות החורבן. הם דרשו להימנע מכל מאכל שמזכיר בצורה כלשהי את בית המקדש; זאת מתוך תקווה שיום אחד הוא ייבנה והם יוכלו לשוב ולאכול את כל מה שנמנעו ממנו. אבל אז קם רבי יהושע והורה להם לעצור:

אמר להן: בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה.

רבי יהושע הורה לפרושים לעצור. גם לאבל הגדול ביותר צריך לשים גבול. אין להתכחש לחסרון המקדש וחורבן הארץ, אבל מצד שני אסור להתמכר לאבלות. יש חיים שנותרו. וגם אם הם קטנים וחסרים, עדיין הם חיים. לכן אין לגזור על הציבור גזירות שהוא לא יכול לעמוד בהן. יש לזכור את החורבן בצורות שונות, אך יחד עם זאת להמשיך בשגרת החיים. במקום להתמכר לעיסוק בזכר החורבן יש להתמקד בחיים שנותרו לנסות להפיק מהם את המירב. אחרת, עם ישראל יאבד לא רק את ארצו אלא גם את חייו.

הוראתו של רבי יהושע היא סוד הנצח של ישראל. היכולת להישיר מבט לאבדן, להכיר בו ולהשלים איתו, היא זו שהביאה להמשך פריחתו ושגשוגו של העם יהודי גם בשנים הארוכות של הגלות. חורבן בית שני הצמיח את ספרות חז"ל, אשר המירה את הפעילות המקדשית במפעל אינטלקטואלי חסר תקדים. גירוש ספרד הוליד את קבלת האר"י, אשר המירה את הגאולה הפוליטית בעיסוק בגאולה השמיימית. עם ישראל תמיד ידע לבכות על החורבן אך יחד עם זאת למנף אותו ליצירה חדשה מעוררת השראה. זו פקודת ה"סטופ לוס" שתמיד ידע להפעיל בזמן הנכון. וזה שורש הנחמה. הנחמה אינה דורשת מאתנו להתכחש להפסד אלא דווקא לקבל אותו והשלים איתו, ומתוך כך להמשיך לחגוג עם הקיים. זה לשד החיים של עם ישראל, אשר הפך אותו לעם הנצח.

*

ועוד מילה על החיים. פקודת ה"סטופ לוס" רלוונטית לא רק לעתות משבר כמו אצל משה או בעקבות חורבן. היא חשובה עבור משחק החיים של כולנו. חיינו מלאים מאבקים, שכל מטרתם היא להרוויח עוד רווחים. אנו רוצים עוד כסף ועוד מעמד, מתאמצים להגדיל את המשפחה או לשפר עבודה. מסע החיים הוא מסע כיבוש של עוד הישג ועוד יעד.

זהו כמובן דבר מבורך. הרווחים הם סמל למימוש הפוטנציאל שטמון שבנו. אבל משחק נכון של החיים צריך לכלול גם מודעות להפסדים שאנו עלולים לספוג ויכולת לנהל אותם נכון. אסור שהמאבק שלנו להתרחב ולהצליח יגרום לנו להחמיץ את הקיים. במקום לעסוק כל העת במרדף אחר הכסף, אדם צריך מדי פעם לעצור כדי ליהנות מהכסף שצבר עד כה. במקום להגדיל עוד ועוד את המשפחה, אדם צריך לראות כיצד הוא מוצא מספיק פנאי ואנרגיה כדי להשקיע בילדים שכבר הביא לעולם. אם לא נדע לעצור ולוותר לעתים על האפשרות להרוויח עוד בעתיד, אנו עלולים למצוא את עצמנו מפסידים פעמיים – גם לא להשיג רווח וגם לאבד את מה שנותר לנו.

כולנו צריכים לחשוב היטב מהם הרגעים הנכונים בחיים שבהם עלינו ללחוץ על כפתור ה"סטופ לוס". לאף אחד אין חיים מושלמים; אבל כולנו יכולים לזכות בחיים שלמים. הדבר תלוי רק בנו; באופן בו נדע להתמודד גם עם הפסדים, ונחתור תמיד למצות עד תום את הטוב שכבר קיים בידינו.