ספירות בדרך אל החירות / לפרשת בהר

פתיחתה של פרשת 'בהר' מחזירה אותנו הרבה אחורה. את ספר ויקרא פתחנו בקריאתו של ה' אל משה מהמשכן. הדיבור אליו נעשה עמו משם, לאחר שמוקד ההתגלות עבר מהר סיני אל אוהל מועד, מבין שני הכרובים. שם, במבנה המקודש, ניתנו דיני הקרבנות, הטומאה והטהרה, ושאר המצוות של ספר ויקרא.

פרשת 'בהר', הקרובה לסיום הספר, משיבה אותנו אחורה, אלא הר סיני:

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.

פתיחה זו מוכיחה שבמקומות מסוימים אכן אין מוקדם ומאוחר בתורה. פרשת 'בהר' ניתנה בבירור לפני פרשות ספר ויקרא, בעת משה היה עוד על הר סיני. דבר זה מעלה את התהייה, מדוע היא בכל זאת נכתבה כאן? מדוע לא ניתנה פרשת 'בהר' בספר שמות?

אפשר לומר שהתורה בחרה לחתום את ספר ויקרא בפרשה המוקדמת הזו, משום שבפרשה זו ניתנות המצוות הקשורות לארץ – שמיטה ויובל. נזכור כי אלמלא חטאו בני ישראל בחטא המרגלים, כאן היתה נגמרת התורה – בסוף ספר ויקרא. עם ישראל היה נכנס לארץ בראשיתו של ספר במדבר, ומממש את ההבטחה הגדולה ביציאת מצרים – והבאתי אתכם אל הארץ. לכן ביקשה התורה לחתום את ספר ויקרא דווקא עם המצוות הקשורות לארץ, כהכנה לכניסה אליה.

זהו בהחלט הסבר אפשרי, אבל הוא אינו מספק. גם אם ביקשה התורה לחתום את מצוותיה במצוות הקשורות לארץ, מדוע יש צורך להדגיש שהן ניתנו בהר סיני? מדוע לבלבל את הקורא ולהחזיר אותו אחורה מבחינה כרונולוגית?

*

דומה, שסגירת ספר ויקרא דווקא בפרשה שניתנה בהר סיני, מבקשת ליצור לנו בראש ובראשונה מסגרת חשובה ביחס למצוות התורה. מצוות התורה אינן נטולות הקשר. הן אינן רשימת מכולת, שיש לבצע ולמלא. למצוות השונות רקע רעיוני ונרטיבי מסוים, שרק בהכרתו, נדע לקיימן באופן הנכון.

כשהתורה חותמת את ספר ויקרא בפרשת 'בהר סיני', היא כמו שמה את כל ספר ויקרא בסוגריים. עיקר מתן תורה הוא מה שאמור בהר סיני. זו התכנית האידיאלית לקיום הרוחני של העם - עם עשרת הדברות ותורת המשפטים. במציאות הזו, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". העבודה הדתית מבוזרת. אלוהים לא שוכן במקום מסוים אלא כל העם מתעלה אליו ממקומו שלו.

חטא העגל הוריד את התכנית האידיאלית הזו אלא קרקע המציאות. עם ישראל הוכיח שהוא אינו מסוגל לעבוד אלוהים מופשט ולכן נדרשה השכינה להופיע בארץ, במבנה מוגדר ובאמצעים פולחניים. שינוי זה הוביל ליצירת תורת קדושה חדשה, המחוברת לארציות ולגופניות, כפי שפירט ספר ויקרא. אך חשוב היה לתורה להדגיש שכל זה ניתן בסוגריים בלבד. הטומאה והטהרה, עבודת הקרבנות ותורת הקדושה, הן רק תגובה לנסיבות שחייבו את הופעתן, אך לא חלק מהאידיאל הראשוני. לכן דיניהן ניתנו באוהל מועד ולא בהר סיני.

כעת, לקראת חיתום ספר ויקרא, חוזרת התורה למצוות שניתנו בהר סיני, כדי למסגר את תורת הקדושה בהקשר המסוים שלה, ולהורות: המסלול הראשי והבסיסי של התורה הוא זה שניתן בהר סיני. לאחר ההפסקה שנעשתה לטובת המשכן ודיניו, התורה חוזרת למסלולה.

תובנה זו היא שעמדה בבסיס תוכחות הנביאים לבני ישראל על כך שקיימו את עבודת המקדש במלואה בעודם רוצחים וגונבים ומטים משפט. הנביאים לא התנגדו עקרונית לקרבנות. הם הבינו שעבודת המקדש היא קומה נוספת על בסיס הברית שניתנה בסיני ולא יכולה להחליף אותה. לכן אין לעבודת המקדש כל תוקף ומשמעות, כאשר עם ישראל עובר על האמור בדברות ובפרשת משפטים. לא זהו סדר המצוות, זעק הנביא ירמיהו. ואמנם, חיתום ספר ויקרא באמור בהר סיני, מוכיח זאת.

*

אבל לא זו הסיבה היחידה שספר ויקרא נגמר בנאמר בהר סיני. עיון בפרשת 'בהר' מגלה קשר תוכני בין הכתוב בה ובין הר סיני. קשר זה הוא הספירה:

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'... וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים... וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה.

הספירה מוכרת לנו ממצוות קודמות בתורה. אנו סופרים ששה ימים ומקדשים את השבת, ובספירת העומר סופרים שבעה שבועות ומקדשים את יום החמישים, חג השבועות. כאן, מצווה התורה בספירה דומה רק ביחס לשנים. לאחר ששת שנות עבודה בשדה יש לקדש שנה, בה תשבות הארץ מהעבודה בה; ולאחר ספירת שבע שמיטות, יש לקדש את שנת החמישים, כשנת היובל, בה ישוחררו עבדים וקרקעות יחזרו לבעליהן המקוריים.

הקשר בין הספירות שבפרשת 'בהר' לספירת העומר מתהדק עם זיהוי חג השבועות כיום מתן תורה (יש להדגיש שקשר שכזה לא נעשה במפורשות בתורה). על פי הכתוב, שנת היובל מוכרזת באמצעות תקיעת שופר ביום הכיפורים של תחילת שנת החמישים. גם במעמד הר סיני שימש השופר – היובל – כאות: "במשוך היובל המה יעלו בהר". היובל אפוא הוא מושג משותף לשני המועדים. בשניהם התקיעה בשופר מכריזה על המעמד המיוחל.

אבל מה פשר הדמיון הזה שבין מצוות השמיטה והיובל לספירת העומר? מה הקשר בין שנת היובל לחג השבועות?

*

ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, מחבר הפירוש 'כלי יקר' על התורה, מספק הסבר מרתק לשאלה זו. טענתו היא כי השמיטה והיובל הם הרחבת הבשורה הרוחנית שניתנה בהר סיני, אל כלל הארץ:

כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות... נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה... והוא זמן משיכת היובל לקרוא דרור וחופשי לכל ישראל חירות על הלוחות... באותו זמן הגיד הקדוש ברוך הוא למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבע ובמספר ארבעים ותשע אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים... על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני.

לשיטת הכלי יקר, תכלית מצווה היובל היא לחקות את התהליך שעבר עם ישראל במעמד הר סיני, רק בארץ ישראל. כשם שזכה העם בחירות רוחנית במעמד הר סיני, כך הוא זוכה בחירות רוחנית בשנת היובל; וכשם שהר סיני נאסר בזריעה וחרישה בעקבות קדושתו, כך גם ארץ ישראל אסורה בעבודת הקרקע ביובל. אל שני המעמדות אנו סופרים במספרים זהים, כדי לבטא את הדמיון ביניהם.

אני מבקש להמשיך את כיוונו של ה'כלי יקר' ולמצוא בדברים עומק נוסף. היובל, לדעתי, איננו רק חיקוי למעמד הר סיני אלא המשך שלו. סוד הדבר טמון בפשרה של ספירת העומר. מה משמעות הספירה שאנו סופרים בין פסח לשבועות?

ביאור מעמיק ניתן לדבר בדברי הרש"ר הירש. הוא מבאר שספירת העומר נועדה ללמד ששחרורו של עם ישראל ממצרים הוא לא סוף הסיפור של עם ישראל אלא רק ראשיתו. ביציאת מצרים השתחרר עם ישראל מהשעבוד הפוליטי. הוא קנה אז חירות שלילית, במובן הזה שלא היה עוד נוגש ששעבד אותו והורה לו מה לעשות.

אבל חופש שכזה אינו התכלית האחרונה של עם ישראל. שכן, מציאות של חופש אמנם מסירה משעבדים חיצוניים, אבל מה יהיה אז המצפן הערכי שינחה את העם? מי ינחה אותו מה לעשות? כאן מתבטאת משמעותו העמוקה של מעמד הר סיני. בברית שכרת עם אלוהים, זכה עם ישראל בחירות חיובית, היינו במצפן ערכי ורוחני עצמי שיורה לו את הדרך. מצפן זה איננו תלוי במתווכים בשר ודם; הקשר הוא ישיר עם אלוהים. "לא יהיה לך אלוהים אחרים פני", מזהיר אותם אלוהים, כשכוונתו היא לכל גורם רוחני מלבדו. לא אלילים וגם לא אנשים אמורים להנחות את דרכו אלא אלוהים לבדו. אפילו משה לא יכול לסתור מה שנאמר בעשרת הדברות, שהם תוכן הברית עם אלוהים.

כדי להראות את הנחיצות בדרגת החירות הנוספת הזו באה ספירת העומר. הספירה נועדה לקשר את יציאת מצרים למתן תורה, ולהראות שבניגוד לעמי העולם, עם ישראל לא מסתפק בחופש במובנו השלילי אלא מעוניין בקניית חירות רוחנית. "במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה", ניסח זאת הרש"ר הירש. חג מתן תורה הוא הקומה השנייה בבשורת החירות של עם ישראל, ובכך הוא משלים את יציאת מצרים.

*

לדעתי, מצוות השמיטה והיובל באות וממשיכות את הספירה הזו גם בארץ, הפעם בהיבט החברתי שלה. יציאת מצרים העניקה חופש ממשעבדים זרים. הר סיני העניק חירות מכל בעלי הסמכות הרוחנית. אך לא בכך חוסל האיום על חירות האדם. בחיים בארץ, יש שיעבוד כלכלי, שנובע מהכלכלה. אנשים שמכרו קרקעות, הקימו עסקים וצברו חובות והפסדים, עלולים כל חייהם לכרוע תחת העול הכלכלי ולעולם לא להצליח לשלם את חובותיהם. מציאות זו יוצרת של שעבוד של אדם לחברו.

על כן באה ספירה נוספת בארץ, כדי להמשיך את המסע אל עבר החירות, שלא הסתיים בהר סיני. אחת לשבע שנים תחול שמיטה שתזכיר לבעליה שאלוהים הוא הריבון האמיתי על הארץ ולא הוא, ואחת לחמישים שנה תינתן חירות לכל אדם להתחיל מחדש – עם סילוק חובות, שחרור עבדים וחזרה לקרקע שנמכרה. את החירות הזו כינתה התורה בשם דרור ("וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"), והיא מסמלת את השחרור בדרגתו הגבוהה ביותר. כדי לא להחריב את הכלכלה, אירוע שכזה מתרחש רק אחת לחמישים שנה, אבל הוא מבטיח שכל אדם יזכה בהזמנות שנייה לפחות פעם אחת בחייו.

כך, משלימה פרשת בהר באמצעות מצוות השמיטה והיובל את מעמד הר סיני. יציאת מצרים העניקה חופש, מעמד הר סיני העניק חירות וארץ ישראל מעניקה דרור. שלושת המדדים הללו הם מאפיינה של חברה בת חורין באמת - חברה שאינה נשלטת על ידי נתין זר, חברה שאינה משועבדת לאלילים ואנשים, וחברה שבה אדם אינו משועבד לחברו מבחינה כלכלית. את שלוש החירויות הללו קושרת התורה בספירה של שבועות ושנים כדי להראות שעם ישראל איננו מסתפק בחירות חלקית, אלא מבקש להיות עם חופשי בארצו בכל המישורים והממדים.

*

למרבה הצער, התדמית שיצאה למסורת היהודית במאות השנים האחרונות נתפסה כמנוגדת לבשורת החירות הגדולה שהיא הביאה לעולם. דווקא יהודים שעזבו את דרכה כינו עצמם "חופשיים". אך אין ניגוד גדול מכך לדרכה של תורת ישראל. כפי שראינו, החוט השוזר את התורה הוא שחרור האדם והעם מעולם של אחרים. הדרור הוא 'סיפר-העל' שעומד בבסיסה, ואליו כל המצוות מכוונות.

פתיחת פרשת 'בהר' מזכירה לנו באמצעות ציון המקום שבו ניתנו מצוות השמיטה והיובל את הייעוד המקורי. הכניסה לארץ ישראל לא אמורה לנתק אותנו מהר סיני אלא להמשיך את הבשורה הגדולה שלו בצורת החיים החדשה שאנו רוכשים בה. נספור ימים, שבועות, חודשים, שבועות ושמיטות, במעגלים של זמן, כדי להזכיר לעצמנו את מעגלי החירות השונים שאליהם עלינו לשאוף. קיום מצוות התורה הוא שיהפוך אותנו לעם חופשי בארצו באמת – במישור הפוליטי, הרוחני וגם הכלכלי.