עיוורון מרצון / לפרשת תולדות

עד רגע לידתם של יעקב ועשו, לא ראינו שאחים יכולים להיות כה שונים האחד מהשני. קין והבל בחרו במקצוע שונה. חם קולל בעקבות מעשהו ונגזר עליו להיות עבד לאחיו. יצחק וישמעאל נולדו מאימהות שונות ודווקא הראו סימני קרבה ביניהם. אבל אצל יעקב ועשו משהו אחר קורה. הם תאומים, ובכל זאת מרגע לידתם הם הפוכים לחלוטין, במראה וגם באופי:

ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב... ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים.

המקצב של הפסוקים מבליט את השונות בין האחים. האחד אדמוני ומלא שער, והשני – כפי שיתברר בהמשך – איש חלק. הראשון מוציא את ימיו בשדה, במלאכת הציד, והשני איש תם, הספון כל ימיו באוהל. בהמשך הפרשה, עשו יכונה "הבן הגדול" בעוד יעקב יכונה "הבן הקטן". אין מדובר רק בציון הגיל, שאותו המקרא מציין בדרך כלל בכינויים 'בכור' ו'צעיר'. כנראה שיעקב ועשו היו הפוכים גם בממדיהם הגופניים – עשיו היה איש גדול בעוד יעקב היה איש קטן.

הניגוד בין האחים היה כה עז עד שהוא הגיע גם אל הוריהם:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב.

כך נוצרו שני מחנות בתוך המשפחה - מחנה יצחק ועשו לעומת מחנה רבקה ויעקב. את תוצאותיו של הפילוג הזה נראה בסיפור גניבת הברכות. לא רק יעקב גנב את ברכת אחיו, גם רבקה גנבה את דעתו של יצחק. היא לא דיברה איתו אלא נקטה בתחבולות כדי להעביר את ברכת עשו לבנה האהוב.

מה פשר ההתעקשות הזו של יצחק להיות בצד של עשו דווקא? לבל נטעה. יצחק היה מודע היטב לחסרונותיו של בנו הגדול. כשעשו לקחת לאישה אחת מבנות החתי, מעיד המקרא שהדבר היה ל"מורת רוח ליצחק ולרבקה". קשה לשער שיצחק לא ראה כיצד עשו מבזה את הבכורה, ובכלל זאת את הערכים המקודשים בבית אברהם. מדוע אם כן דווקא אותו רצה לברך? מדוע הצטרף למחנה שלו?

*

את התשובה אני מבקש ללמוד מפתיחתה המיוחדת של פרשיית גניבת הברכות (כז, א-ד):

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה ציד. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות.

ציון העובדה שעיניו של יצחק כהו מראות, נצרך כדי להכשיר את הקרקע להמשך, שם נקרא כיצד יעקב ניצל זאת כדי לקחת את ברכת אחיו. אך הדיאלוג המובא בהמשך בינו לבין עשו מלמד שיש בעיוורונו משמעות רחבה מכך, הזורקת אותנו אל פרשת העקידה.

יצחק קורא לעשו בכינוי "בני", ובתגובה עשו עונה לו "הנני". קשה שלא לחוש בדמיון לדיאלוג זהה שנערך בפרשת העקידה בין יצחק לאברהם. שם, בעודם הולכים יחדיו אל העקידה, פנה יצחק אל אביו בכינוי "אבי" ואילו אברהם ענה לו "הנני". יצחק שאל בתמימותו "איה השם לעולה", אך אברהם לא נתן לו תשובה ברורה. אבל אין זה ההקשר היחיד לפרשת העקידה. כמו בעקידה, גם הדיאלוג כאן מתרחש כשברקע מרחף מותו של יצחק. שם, בעקידה, הוקרב איל, וכאן, עשו נדרש לצוד ציד. שם, בעקידה, אברהם זכה לברכה לאחר ההקרבה, וכאן, יצחק מבקש לברך את בנו לאחר הציד.

ההדהוד הספרותי לפרשת העקידה יוצק משמעות חדשה לעובדה שעיניו של יצחק כהו מראות. הפילוסוף היהודי מרטין בובר עמד על כך שבפרשת העקידה, כמו בכל חיי אברהם, מוטיב הראיה מאד בולט. זה התחיל בציווי שניתן לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך", והמשיך בראיית שלושת האנשים שבאו לבשר לו על הולדת יצחק. מוטיב זה שוזר גם את פרשת העקידה. בדרך להר המוריה אברהם רואה את המקום מרחוק, ולאחר שמלאך ה' עוצר אותו מלשחוט את בנו, אברהם נושא את עיניו ורואה איל שנאחז בסבך ומעלה אותו לעולה תחת בנו. את שם המקום מכנה אברהם "ה' יראה", וכך הופך את הזירה למקום שאליו יבואו בני ישראל שלוש פעמים בשנה לראות את פני ה'.

*

לאור זאת, כשהכתוב מציין שעיניו של יצחק כהו מראות, הוא לא רק מוסר בידינו נתון פיזיולוגי אלא קובע קביעה ערכית. יצחק בוחר בדרך אחרת מזו שבה הלך אביו. הוא ויתר ביודעין על הראיה, שכן הוא חווה על בשרו את תוצאותיה. הראייה הנבואית של אברהם כמעט גרמה לו לשחוט את בנו. לכך יצחק מסרב. אף בן לא יוקרב עוד בעקבות התגלות. אף בן לא ידחה מן המשפחה ומן הזכויות המגיעות לו, גם אם בנבואה ייאמר לרבקה "ורב יעבוד צעיר".

אל המסקנה הזאת הגיע יצחק בעקבות העקידה. באופן טבעי, מוקד תשומת הלב בפרשה כואבת זו נתון לאברהם, מושא הניסיון. מעט אנו יודעים על חוויותיו של יצחק שם. אבל דבר אחד אנו יודעים – יצחק לא שב עם אברהם מן העקידה. הכתוב מספר שלאחר העקידה אברהם שב אל נעריו "ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע", אך יצחק לא מוזכר בין ההולכים. אנו גם יודעים שיצחק לא התגורר בבאר שבע יחד עם אביו אלא במקומו של ישמעאל, בבאר לחי רואי.

זו הסיבה שיצחק בחר לאהוב את עשו וגם רצה לברכו. יצחק ידע היטב את טבעו ואופיו של בנו הגדול. הוא ראה איזו אישה לקח וכיצד התנהג. ובכל זאת, הוא סירב לוותר עליו. בעוד אהבת רבקה ליעקב היתה טבעית ובלתי מנומקת, יצחק אהב את עשו "כי ציד בפיו". מדובר באהבה שתלויה בדבר, שאינה קלה לביצוע. ובכל זאת, יצחק התאמץ לאהוב את בנו. הוא עיוור את עיניו מרצון, החליט להתבונן בצדדים החיוביים שבעשו, ומינף אותם כדי לתת לו את הברכה שמגיעה לו. עוורונו העניק לו את היכולת לפתח ערוצי תקשורת אחרים עם בנו, כמו שמיעה, מישוש וריח. דרכם למד לזהות את האני השלם שלו.

לכן אהב יצחק דווקא את עשו. את יעקב ודאי שאהב, כמו שרבקה אהבה אותו. בסוף הפרשה נקרא כיצד הוא מעניק ליעקב את "ברכת אברהם" לפני צאתו לחרן ובכך מכתיר אותו כיורשו. אלא שבניגוד לרבקה, יצחק התאמץ לאהוב גם את עשו. למרות השוני הגדול שביניהם, הוא סירב לוותר עליו.

*

אהבתו של יצחק לעשו הוכיחה את עצמה. כאשר עשו גילה כיצד אחיו לקח במרמה את ברכותיו הוא זמם להורגו אך דחה זאת רק בגלל כבוד אביו – מה שאיפשר בינתיים ליעקב לברוח לחרן ולהקים שם משפחה. בסוף הפרשה נקרא כיצד לקח עשו אישה נוספת מבנות ישמעאל, שכן בנות כנען היו "רעות... בעיני יצחק אביו". נדייק: בניגוד לנישואיו הראשונים שהיו למורת רוח "ליצחק ולרבקה", כאן רבקה איננה מוזכרת. רק אהבת עשו לאביו היא שגרמה לו לתקן את דרכיו.

מיצחק למדנו את תורת החינוך. שוני בין ילדים הוא אחת התופעות המופלאות שקיימות בחיינו. הרי כולם צאצאים לאותו זוג הורים. כולם נושאים חצי מהמטען הגנטי של כל אחד מהוריהם. כיצד מאותו מקור יכולים לצאת אנשים כה שונים האחד מהשני?

הפלא הזה מטיל על ההורים תפקיד שאינני מכיר קשה כמותו. באופן טבעי יש ילדים שיורשים את אופי הוריהם ויש שפחות. יש שממשיכים את דרכם של הוריהם ויש שסוטים מהדרך. אבל תפקיד ההורים הוא לאהוב את כולם בשווה. וכשהדבר קשה, עליהם ללמוד לעשות זאת. הם צריכים לעתים לעצום את עיניהם, לא לראות את הניגוד והשוני, אלא לחפש ערוצים אחרים, שדרכם יהיה אפשר להתחבר, ומשם להעצים את הילד.

דרך זו של יצחק תירשם לדורות. בספר דברים יצווה משה שאם יש לאב אחד שני ילדים, אחד מאישה שנואה ואחד מאישה אהובה "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר". לבכור שמורות זכויות שאי אפשר לקחת אותן ממנו. ואם קשה הדבר בעיני הוריו, עליהם לעבוד על עצמם כדי לאפשר זאת, כפי שיצחק התאמץ כדי לברך את עשו.

אבל מעל הכל, יקבע לנו משה ביחס לצאצאי עשו "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא". למרות כל הכעסים והעלבונות, עשו נותר בסופו של דבר אח של בני ישראל. דבר זה לא היה אפשרי ללא אהבתו של יצחק אליו. לדעת לאהוב את הבן השונה, את הבן המאתגר – זו מורשתו של יצחק. וזו קריאת עידוד עבור הורים רבים שמתמודדים עם השוני שבין ילדיהם לבינם. אהבה בסופו של דבר תנצח. היא שתהפוך אחים אויבים לאוהבים. היא שבסופו של דבר תשאיר את הילד, שבחר בדרכים עצמאיות, בתוך המשפחה.