על היכרות והתנכרות / לפרשת מקץ

זו אולי החידה הגדולה ביותר של ספר בראשית. מה עובר בראשו של יוסף כשלפתע הוא רואה את אחיו ניצבים מולו במצרים? מה ביקש לעשות איתם?

הנה תמצית הסיפור: במהלך בזק הופך יוסף מאסיר בכלא המצרי למשנה למלך מצרים, האחראי על צבירת המזון בשנות השובע וחלוקתו בשנות הרעב שיבואו לאחריהן. כשהוא מצוי בשיא מעמדו, נשוי לאישה מצריה ובעל חזות מצרית, מגיעה משלחת מארץ כנען לרכוש מזון. אלו הם אחיו, בני יעקב.

בהגיעם אל יוסף הוא מזהה אותם אך הם אינם מזהים אותו. אז פותח יוסף במסע התעמרות כלפיהם. הוא בתחילה מאשים אותם בריגול ודורש שאחד מהם יעלה לכנען להביא את בנימין. כנראה שהאחים מסרבים ויוסף אוסר אותם בכלא. לאחר שלושה ימים הוא משחרר אותם אך משאיר את שמעון כבן ערובה עד שבנימין יבוא אליו. בלא שהם שמים לב, יוסף טומן להם את כספם בשקיהם והאחים שבים לארץ כנען.

הימים חולפים והרעב כבד, והאחים שוב נדרשים לרדת למצרים לרכוש מזון. הפעם אין להם ברירה אלא לקחת איתם את בנימין, חרף חששותיו הכבדים של יעקב לשלומו. יוסף מעניק לאחיו כבוד מלכים ומזמין אותם לארוחה מלכותית. אלא שלאחר שהאחים לוקחים את המזון יוסף מטמין את הגביע שלו בשקו של בנימין, ולאחר שהם יוצאים לדרך הוא תופס אותם ומאשים את בנימין בגניבת הגביע. גזר דינו: בנימין יישאר במצרים כעבד ליוסף.

את המשך הסיפור נקרא בפרשה הבאה, כשיהודה ייגש אל יוסף ויישא נאום מרגש. יוסף לא יצליח להתאפק לנוכח דבריו והוא ייחשף בפני אחיו. "אני יוסף".

קשה מאד להבין מה יוסף ביקש להשיג במעשים הללו. למה כל כך רצה את בנימין ולמה רצה להשאירו במצרים, כעבד שלו? האם רצה לנתק אותו מאביו וממשפחתו? הבעיה היא שלא רק שהמקרא לא חושף אותנו למחשבותיו של יוסף אלא שנראה שתכניתו נגדעה באמצעה. יוסף נחשף לאחיו לא מפני שכך תכנן אלא מפני שלא יכול היה להתאפק. סופה של התכנית חסר אפוא מן הספר; מה שמקשה עלינו מאד להבין מה ביקש יוסף להשיג באמצעותה.

אז מה בכל זאת אנו יכולים לדעת? את תכניתו המלאה של יוסף אולי קשה להבין, אבל פסוק אחד בפרשה 'מקץ' פותח לנו צוהר לאופן בו הוא ראה את אחיו. שם אולי טמון כל הסיפור.

*

מהו הרגע הדרמטי ביותר בסיפור יוסף ואחיו? רבים ודאי יאמרו שזה רגע הגילוי של יוסף. אבל זהו רגע של התרת המתח, המעביר אותנו מריב לפיוס. לטעמי, הרגע הדרמטי ביותר בסיפור הוא זה שמופיע בפרשת 'מקץ', בו האחים מגיעים לראשונה אל יוסף וניצבים לפניו:

ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען... ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות... ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם.

בואו ננסה ללכוד את הרגע. כיצד אנו היינו מגיבים אילו לפתע באמצע החיים, לאחר שהצלחנו להשתקם מפגיעה של הקרובים לנו ואולי גם לשכוח אותה, אותם פוגעים היו שבים וניצבים בפנינו מבלי שהם מזהים אותנו אבל אנחנו מזהים אותם? ידו של יוסף כאן היא ללא ספק על העליונה. הוא יכול לעשות עם אחיו מה שהוא רוצה. הוא לגלות להם את זהותו אך הוא גם יכול להסתיר אותה. הוא יכול לנקום בהם אבל באותה מידה גם להתעלם מהם, ולהשאיר את הסיפור מאחוריו. בפני יוסף עמדו כל האפשרויות שרצה. מה גרם לו אפוא לפעול כפי שפעל?

הפסוק מגלה זאת: "וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם". יש כאן משחק מילים מעניין הקושר בין ההיכרות להתנכרות. לכאורה מדובר בצמד מילים הופכי. היכרות קושרת אותי אל האחר בעוד שהתנכרות גורמת לי להתרחק ממנו, כאילו הוא היה נכרי. אבל בפרשנות עמוקה ומרתקת, טוען הרש"ר הירש שהמילים דווקא אחוזות אחת בשנייה, ומבוססות על אותה פעולה. שימו לב לדבריו:

״הַכִּיר״, צורת ההפעיל של ״נכר״, משמעותו למעשה: ״לעשות לנכרי״... המכיר דבר, הרי הוא מפריד אותו מכל דבר אחר; הווי אומר, הוא עושה אותו ל״נכרי״. ככל שאנו מרבים להכיר את סימניו המובהקים של דבר מסויים, כך אנחנו מכירים יותר את ייחודיותו… בכך אנו ״מְנַכְּרִים״ את הדבר, מבדילים אותו מכל דבר אחר, ורואים בו את הייחודי והשונה.

ההיכרות הופכת את מושאה לנוכרי, לזר. ההיכרות מטעינה את המוכר בסימנים ומאפיינים ייחודיים, המבדילים אותו מסביבתו והופכת אותו לשונה. כך ההיכרות יוצרת את הנוכריות. המוכר הופך בעינינו לזר למרחב שבו הוא מתקיים.

*

אבל אני רוצה לקחת את הפירוש הזה צעד נוסף קדימה. הייתכן שהיכרות יוצרת נכריות לא רק בין המוכר לסביבתו אלא גם בין המכיר למוכר? לכאורה היכרות יוצרת התקשרות ולא ניתוק. אבל סיפור יוסף ואחיו מלמד שכך לעתים קורה. יוסף מכיר את אחיו, ודווקא משום כך תגובתו המיידית אליהם היא התנכרות, "ויתנכר אליהם". כשיוסף רואה את אחיו הוא יודע היטב מי ניצב לפניו. מדובר באנשים פוגעניים ובוגדניים, כאלה שזרקו את אחיהם הקטן לבור ומכרו אותו כעבד לשיירה עוברת. אלו לא אנשים נאמנים. מדובר באחים רעים.

אין פלא שתגובתו המיידית של יוסף היא להתייחס אליהם בצורה הזו:

ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. ויאמרו אליו לא אדני ועבדיך באו לשבור אוכל. כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים. ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות.

האשמתם של האחים בריגול איננה בהכרח פרי תכנית סדורה שיוסף יוזם באותו רגע. יוסף פשוט התייחס אל האחים בהתאם להיכרות שלו איתם. הם לא אמינים, הם בוגדניים. ואם בעבר, במסגרת המשפחתית, הדבר בא לידי ביטוי בזריקתו לבור ובמכירתו, כעת, בנסיבות הקיימות, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהם מרגלים, המבקשים לנצל את הסיטואציה כדי לפגוע בממלכה המצרית וביוסף עצמו.

כך דווקא ההיכרות היא זו שהובילה להתנכרות. יחסו של יוסף אל אחיו הוא ביטוי לאופן שבו ראה והכיר אותם.

*

אלא שלאורך הסיפור, יוסף מגלה אט אט, שהאחים הם כבר לא אותם אחים שהכיר בילדותו. הוא מאזין לדיבורים בינם לבין עצמם ושומע כיצד הם מספיק כנים כדי לומר "אשמים אנחנו" ולהודות בעוול שעשו כשזרקו אותו לבור. הוא מגלה בהם רגישות, כשהוא שומע כיצד הם מתחרטים על כך שלא הקשיבו לתחנוניו אליהם. הוא רואה כיצד הם דואגים לאביהם הזקן, אבל מעל הכל, בנאומו של יהודה יוסף ישמע כיצד האחים נוטלים אחריות על אחיהם הקטן ומוכנים להקריב עצמם עבורו. יוסף מגלה פתאום אחים שהוא לא הכיר. ודווקא זה גורם לו לצאת מאלמוניותו ולרצות להיפגש איתם מחדש.

האפיזודה של יוסף עם אחיו במצרים היא אפוא סיפור של היכרות מחודשת. אולי ליוסף לא היתה תכנית סדורה מה לעשות עם האחים. הוא פשוט התנהל איתם בצורה המוכרת, בהתאם לאופן שזכר אותם, ותוך כדי תנועה גילה בהם תכונות ומאפיינים אחרים, שמעולם לא הכיר.

ההיכרות של יוסף עם אחיו היא זו שגרמה לו לא לרצות שהם יכירו אותו. רק כאשר הוא הפסיק להכיר אותם, וראה שהם אינם עוד אחים שונאים, קנאיים ובוגדניים מן העבר אלא אנשים מלאי אשמה וחרטה, שאוהבים את אביהם ודואגים לאחיהם הקטן, עלה בו הרצון להפסיק להתנכר אליהם והוא נחשף בפניהם. אז יחל תהליך הפוך. האחים שהכירו את יוסף כשליט מאיים, יצטרכו להיפתח מחדש לאפשרות שמדובר באישיות מורכבת מכך ומדובר בעצם באח אוהב וסלחן. כדי להשתכנע בכך, גם הם יידרשו פחות להכיר את יוסף.

זו התובנה שצומחת אפוא מהאפיזודה בין יוסף ואחיו. שכדי לכונן קירבה צריך לעתים פחות להכיר.

*

בתפקידי כרב, אני מחתן לא מעט זוגות, לרוב זוגות חילוניים ומסורתיים. במפגש ההכנה הזוג משתף אותי בסיפור ההיכרות שלהם, ובדרך כלל אני מספר להם גם מחיי שלי. לא פעם הם מתפלאים על הזמן הקצר שעבר מהמפגש הראשון שלי עם אשתי עד החתונה בינינו – בסך הכל שישה חודשים. הם רגילים שרק לאחר שיוצאים כמה שנים ומתגוררים יחד אפשר להתחתן. "איך התחתנת איתה תוך זמן קצר כל כך", הם תוהים, "מבלי שהיכרת אותה לעומק?". ואני עונה: "בדיוק בגלל זה התחתנתי איתה".

היכרות היא תנאי בסיסי לחתונה ולכל התקשרות שהיא. עלינו להבין מי עומד מולנו ולדעת שהוא מתאים לנו כדי נוכל לייצר קירבה. אבל מצד שני, היכרות גדולה מדי עלולה ליצור אפקט הפוך. היכרות עלולה להפוך את המפגש למשעמם, שגרתי ונטול סוד. אם אין עוד מה לגלות באדם שלפנינו, אם הכל ידוע ומוכר, חסרה אותה חדווה של גילוי ושל פליאה, הקושרת אותנו זה לזה. כשם שהיכרות דרושה לקירבה ככה היא יכולה לחנוק אותה.

סוד החיים הבריאים הוא המתח הבריא הזה – המתח שבין היכרות לאי-היכרות, בין התנכרות למפגש, בין גילוי לכיסוי. זה נכון בכל מערכת יחסים שאנו יוצרים, עם אנשים, עם גופים ועם תופעות. ניהול מושכל של החיים דורש היכרות עם הסובבים אותנו. ההיכרות מעניקה לנו יציבות וביטחון. אך כדי שנוכל לחוות את החיים וגם להתרגש מהם, אנו זקוקים לצד זאת לפליאה. רגעי ההיחשפות לבלתי-ידוע הם שמעוררים אותנו ומרגשים אותנו, הם שמחוללים בנו תנועה של התקרבות ושל מפגש. בלעדיהם אנו עלולים ליפול לניכור, ייאוש ואדישות.

את הצורך הזה בחוסר-היכרות כדי לכונן קירבה למדנו מיוסף. הוא, שהאחים היו כה מוכרים לו, התנכר אליהם. רק לאחר שלמד לראות שיש בהם צד אחר, לא-מוכר, הוא נאלץ להיחשף בפניהם. לכך אנו זקוקים גם בחיינו. בעולם שוצף ידע, שבו ניתן לקבל בקלות רבה את כל הידע על כל תופעה או אדם עוד לפני שפגשנו אותם - האם ניתן לעצמו מקום להתפלא קצת? האם נעז לפתוח עצמנו לבלתי-מוכר? זהו האתגר המרכזי של חיינו.